אוקסימורון הוא ביטוי שמכיל סתירה פנימית, כמו "סוף מעגל". תלמידה שלי, שלא חיבבה השכמות, הציעה לי פעם דוגמה אחרת: "בוקר טוב". את חג הסוכות של רבים מאיתנו מלווה אוקסימורון אחר: "סוכה לנצח". הרי סוכה היא במהותה דירת עראי, היא לא יכולה להיות לנצח. כשאנחנו מדביקים לאוסף מוטות מתכת את הכינוי "סוכה לנצח", הרי שהנצח מעולם לא היה קצר יותר.
הארעיות אינה רק מגבלה שמטיל עלינו חג הסוכות. היא אולי המסר העיקרי שלו: "הכל הבל", הכול ארעי, הכול חולף. הסוכה תעמוד רק שבוע, הקישוטים מתרפטים, הערבה נובלת והלולב נפתח. חג הסוכות אומר לנו: בזה תשמחו. בארעי, ברופף, בכאן ובעכשיו. הנצח נותן משמעות בהווה, כי הכאן־ועכשיו הוא אסיף מברכת ה', אבל ההווה איננו כאן לנצח.
לפני ראש השנה הזמינו אותי לשתי הרצאות בחיפה באותו יום. שמחתי על המרווח בין ההרצאות, וניצלתי אותו כדי לשוטט בשכונה הישנה של סבא וסבתא שלי, שלא ביקרתי בה כבר שנים רבות. הסתובבתי בין האורנים העתיקים והאנשים החדשים ברחובות הכרמל ולא ידעתי את נפשי. בכל פינה הבהבו לי זיכרונות ישנים על פני המראות החדשים: פה בחצר עמדה הסוכה; כאן חזרתי עם סבתא מהמרכולית, והדג שקנינו התחיל פתאום לקפוץ בתוך הסל; וכאן טיילתי עם סבא משה, יד קטנה בתוך יד גדולה, ואספנו ביחד צנוברים. זיכרון הטיולים הללו חי פעם אצל שניים, ועכשיו הוא חי רק אצל אחד. ויום אחד הוא לא יחיה.
ברגעי נוסטלגיה אנשים נוטים להרהר בעבר החמקמק, שנוזל בין אצבעותינו ונעלם. אבל אז בחיפה, מול האורנים והים, חשבתי שלא העבר הוא שחומק, אלא ההווה. כל רגע טוב של החיים הוא יצירת מופת יפהפייה, שמתקיימת רק להרף עין, ואז מתפוגגת.
"אנחנו כאן לזמן קצוב. זוהי המשמרת שאליה נקראנו. נעשה ככול יכולתנו לחיות בה חיים הראויים לחיותם, וננסה להעניק לה משמעות בלי להתכחש לארעיותה"
קהלת מתייסר במחשבה הזו, כי היא עלולה להביא לאובדן כל משמעות. אנחנו מנסים להתכחש לה בדרכים רבות. אנחנו מצמצמים את הגדרת הנצחיות, ומעמידים פנים שסכך שיתפורר אחרי עשור הוא "סכך לנצח". לבית הכנסת שלנו אנחנו קוראים "מניין הצעירים", מתוך הנחה שתמיד נישאר בסטטוס הזה. אנחנו משכנעים את עצמנו שנישאר צעירים לנצח, בגיבוי טיפולים קוסמטיים פלאיים, שיסתרו את חוק האנתרופיה, זה שקובע שעור חלק סופו להתקמט. אנחנו משלים את עצמנו שמעשינו והישגינו יקנו לנו שם עולם. אנחנו משלים אפילו את ילדינו לחשוב שהם "יטביעו חותם" על עולם ומלואו. וכל זה כדי להימנע מהאמת הפשוטה: אנחנו כאן לזמן קצוב וקצר, זוהי המשמרת שאליה נקראנו, ונעשה ככול יכולתנו לחיות בה חיים הראויים לחיותם. ננסה להעניק למשמרת הזו משמעות, בלי להתכחש לארעיותה.
נפוליאון אמר פעם שהתהילה אולי חולפת, אבל האלמוניות היא נצחית. מי שמעדיף להתנחם במחשבה הזו, להשלות את עצמו באיזה בדל תהילה שאולי יצליח לקטוף – שיערב לו. אני לא מרגיש צורך בנחמה כזו. קיבלתי מאבותיי לפיד לרוץ איתו, ויום אחד אעביר אותו לילדיי. אם ארוץ את משמרתי בלי למעוד ובלי להתייאש, אם אצליח להכשיר את ילדיי כך שירצו ויוכלו להחליף אותי בבוא יומי – די לי בזה. אני וזִכרי לא נחיה לנצח. המרוץ יימשך לנצח בלעדיי, לנוכח א־לוהינו הנצחי. לא צריך יותר נצח מזה.
יש מחבריי העיתונאים שמפרגנים לי על ספריי, ואומרים לי: ספר הוא חלק בנצח. הם טועים. אני לא הרמב"ם; הספרים שלי גם הם בני חלוף. במובן מסוים כמוהם כעיתון, רק בכריכה קשה. וזה בסדר גמור. הרב סולובייצ'יק כתב פעם שההכרה בהיותנו בני חלוף מנחמת בעת צרה: שום כאב לא יימשך לנצח. מצד שני, אני חושב שההכרה הזו לא מקטינה את השמחה בשעות טובות. אנחנו שמחים בחג כאן ועכשיו, לא שמחה של "אכול ושתו כי מחר נמות", אלא שמחה על ההווה המרהיב הזה, על התנוצצות יחידה במינה של טוב וחסד, שכמוה בדיוק לא הייתה ולא תהיה, עם אהובינו לצידנו וברכת שמיים מעלינו.
העולם הוא דירת עראי, כולנו אושפיזין, ולבסוף הגשם תמיד יחריב את קישוטינו. הידיעה הזו אינה מקטינה את שמחת החיים ואת שמחת החג, אלא מעניקה לה טעם ומשמעות. נעים לראות ולהריח הדס רענן, דווקא משום שאנחנו יודעים כמה נדיר וזמני המצב הזה. הכמישה של העתיד מבהירה את היופי שבצמיחה הרעננה של ההווה. חיינו הם דירת עראי – ואיזה יופי זך יש בארעיות הזו.
motzash.navon@gmail.com
