יש משהו מרגש בזה שמישהו שציפה ממך להיות משהו אחד, מכיר בזה שאתה משהו אחר. שיש לך דרך משלך בעולם. שגם אם לא הגשמת את ייעוד העדר, מגיע לך לספר את הסיפור שלך לאחרים בכבוד
בחול המועד סוכות לפני שנתיים, קרה לי דבר מאוד מרגש. קיבלתי העתק שמש של ספר השירה הראשון שלי. העתק שמש הוא בעצם עותק ראשון וקצת מצ'וקמק שאמור לדמות איך הספר הולך להיראות. כי במחשב הספר נראה בצורה מסוימת ובצבעים מסוימים, אבל כשמדפיסים אותו הוא יכול פתאום להשתנות. יש קטע מדהים כזה. אז ליתר ביטחון מדפיסים אחד בודד כדי לראות שהכול בסדר ושאפשר להדפיס בשקט את ה־999 אחריו.
אז בחול המועד סוכות לפני שנתיים אני יושב בסוכה הפצפונת שלנו יחד עם צביקה שקפץ לבקר ואנחנו לוגמים יין לבן, ופתאום דפיקה בדלת ושליח בסרבל עם לוגו של משלוחים מהירים הושיט לי מעטפה חומה, וכשהצצתי לתוכה בסקרנות, חיוך גדול פשט על פניי בבחינת והיית אך שמח. בתוך המעטפה החומה נח אחר כבוד העתק השמש שלי. אז נכנסתי איתו בחזרה לסוכה וצביקה שאל, מה קרה לך, כי כנראה הפנים שלי זרחו במיוחד ואני אמרתי לו שבמעטפה הזו יש העתק שמש של הספר שלי. וצביקה שאל מה זה העתק שמש ואני אמרתי לו שירגיש בנוח כי גם אני לא ידעתי מה זה העתק שמש עד לפני שבוע. אז הסברתי לו מה שקראתי בגוגל וצביקה אמר, נו תביא נראה. ואז עשינו שוב לחיים ודיברנו קצת על הדבר המעניין הזה שנקרא העתק שמש ולמה באמת קוראים לו ככה. שיערנו שזה אולי קשור למונח הוצאה לאור, או ראה אור. למרות שבעולם יש גם הרבה חושך ולדעתי רוב הספרים בכלל נקראים בחושך, אבל אולי בגלל שבתי דפוס פועלים ביום יותר מאשר בלילה יש מקום להבין למה דווקא העתק שמש.
והשיחה החופרת שלנו המשיכה איכשהו לצל סוכה וחמתה מרובה מצילתה והאם יש אפשרות לראות כוכבים דרך הסכך ועוד כל מיני מושגים כאלה של אור וצל ושמש וירח וכוכבים וכולי. כי שיחות שלי ושל צביקה יכולות להתחיל בהעתק שמש ולהיגמר בפשט מחודש בשורה "והם צרחו תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו" מתוך ירח של שלמה ארצי.
ואז, בשלב די מתקדם של הבקבוק, צביקה שאל למי אתן את העותק הראשון של הספר כשיראה אור. ואני אמרתי לו שברור שלאשתי שולי. וצביקה אמר, טוב נו, אשתו כגופו. זה לא חוכמה. ואל תגיד לי עכשיו גם אבא ואמא שלך או אחים שלך או סבא וסבתא שלך, כי משפחה זה לא חוכמה. אז אני חשבתי וחשבתי וצביקה דייק את השאלה שלו ואמר, עזוב. בוא תגיד לי למי הכי היית רוצה לתת את הספר שלך. מישהו כזה שאתה יודע שלעולם לא תצליח לתת לו. מישהו שהוא הקורא שאתה חולם עליו. ואני ישר אמרתי, קללללל שלמה ארצי. וצביקה אמר חשבתי שזה מה שתגיד ולכן זו לא תשובה טובה. תן מישהו אחר. מורגן פרימן נגיד. ואז עצמתי עיניים וחשבתי קצת ופתאום ידעתי. ידעתי מה לענות לשאלה המוזרה של צביקה ופקחתי עיניים בחזרה וצביקה אמר, נו. ואני אמרתי לראש הישיבה שלנו. אז צביקה שאל, אתה רציני? ואני הנהנתי וראיתי בעיניים של צביקה שהוא מבואס על התשובה שלי אבל גם מבין את העומק שלה. ולא שהייתה לי איזו מערכת יחסים מיוחדת עם ראש הישיבה שלי מפעם שעכשיו אני רוצה שהוא יתרגש איתי בספר החדש, ולא שראש הישיבה שלי מפעם הוא איזה מבין גדול בספרות או שירה ודעתו המקצועית חשובה לי. לא זה ולא זה, ובדיוק להפך.
אני נזכר עכשיו שחבר שלי, שבעברו למד בישיבה דתית־לאומית וכיום הוא במאי מצליח ומפורסם, סיפר לי לא מזמן כמסיח לפי תומו איך ראש הישיבה שלו מפעם התקשר אליו לברך אותו על אחת מהיצירות הקולנועיות שלו ואפילו הזמין אותו לדבר קצת עם התלמידים בישיבה ולספר להם על הדרך שהוא עושה בעולם. ואני, כאילו מישהו בא ודרך לי על איזה פצע. אני לא יודע להסביר. יש משהו מרגש בזה שמישהו שציפה ממך להיות משהו אחד, מכיר בזה שאתה משהו אחר. שיש לך דרך משלך בעולם. שגם אם לא הגשמת את ייעוד העדר, מגיע לך לספר את הסיפור שלך לאחרים בכבוד. זו מין הכרה בריאה כזו. וזה לא שאני תמים. אני יודע שראש הישיבה שלי בחיים לא יזמין אותי לדבר עם הבחורים בישיבה ואפילו לא בקעמפ, ובחיים לא יבין מה אני רוצה ממנו עם ספר השירה שלי. וזה הכי לגיטימי בעולם. ישיבה אמורה להכיר באברכים, לא במשוררים. ודווקא לכן זה החלום שלי. בינתיים, עד שיתגשם, שלחתי ספר למורגן פרימן.
