לתורת ישראל מוקדשים שני חגים בלוח השנה העברי: שבועות ושמחת תורה. הראשון מוקדש ללימוד תורה, אחת משתי הפעולות המעשיות שהתורה נועדה לשמן (השנייה היא כמובן הוראת המצוות), ואילו השני מוקדש לשמחה בתורה, בסיום המחזור השנתי של קריאתה. החג השני הוא פחות מובן מאליו, ואכן גם לא התקיים מקדמת דנא. בתורה, שבה היום השמיני של סוכות הוא שמיני עצרת, אין לשמחת התורה זכר; היא צוינה רק מאז שמחזור הקריאה בתורה הפך מתלת־שנתי לשנתי (למען האמת, גם המשמעות המקורית של חג השבועות היא חקלאית ולא תורנית).
ברוח מגילת קהלת, הנקראת ימים אחדים לפני שמחת תורה, אפשר לשאול: לשמחה מה זו עושה? מדוע יש צורך לא רק ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה, אלא גם לשמוח בה? ציניקנים יאמרו שיש לצוות על השמחה משום שהתורה מלאה במצוות מגבילות, ולכן השמחה בה איננה טבעית. אבל הסבר פשוט יותר יאמר שאנחנו שמחים בתורה משום שהיא היסוד והשורש, ולמעשה העוגן היחיד, של התרבות הלאומית שלנו. לא, אין הכוונה כאן לעמדה מהסוג של ר' סעדיה גאון שאמר "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". המשפט הזה מתאים לתנאי הגלות; עקרונית, עם ישראל יכול להיות עם ככל העמים, כשהגאוגרפיה, ההיסטוריה והשפה המשותפת מגדירים את זהותו, והתפתחותם גם מגדירה את תרבותו. אלא שהגלות הארוכה גרמה לכך שבמשך אלפיים שנה לא הייתה לנו תרבות משותפת זולת זו המגולמת בתורה, ומכאן השמחה העצומה על כך שהתורה אפשרה לנו לשמור על זהות לאומית גם בתנאי הגלות.
אבל עכשיו, זה כ־250 שנה, יש גם יסודות אחרים של זהות משותפת – סממני תרבות כמו העברית המתחדשת והיצירה הנוצרת בה, וסממנים לאומיים כמו טריטוריה, ריבונות וממילא גם היסטוריה משותפת. מה ישמר כעת את התורה כיסוד זהות משותף ומשמח, ולא, כמו שקורה לרוב, כיסוד מפריד ומעורר מחלוקת? התשובה טמונה ביכולת לשמור על הרלוונטיות שלה. אם התורה תהיה מקור שהיהודים ימשיכו לשאוב ממנו השראה ותעצומות רוח גם לסוגיות המעסיקות אותם בהווה, היא תמשיך להיות מקור שמחה משותף לכלל היהודים, ולא רק לשומרי המצוות.
לפני כשלושה שבועות, ימים אחדים לפני ראש השנה, נכחתי בטקס הסיום וההסמכה של בוגרי המחזור השלישי במיזם "רבנות ישראלית" המשותף למכון הרטמן בירושלים ולמדרשה באורנים (גילוי נאות: אני עובד גם כחוקר ועורך במכון הרטמן). זה היה טקס שנתן תקווה לרעיון הרלוונטיות של התורה, וממילא ליכולת לשמוח בה. הבוגרים והבוגרות של התוכנית מקבלים על עצמם מנהיגות קהילתית, חינוכית וציבורית (כל אחד לפי התחום המתאים לאישיותו) שתונחה על בסיס מקורות היהדות, כלומר עולם התורה.
הרגעים המרגשים ביותר בטקס היו מבחינתי ההתחייבויות הפומביות של כל אחד מהבוגרים, שנפתחו במילים "הריני מקבל על עצמי" ואחריהן תחומי האחריות והתכונות שהוא מתחייב לקבל על עצמו כמי שפועל בשם התורה. זה היה שונה כל כך מתפיסת תפקיד הרב בימינו, כמי שמכתיב לציבור את האופן שיש לפעול בו, ולא כמי שמקבל על עצמו מחויבות לפעול למען הציבור. הרב של ימינו נתפס כמי שתובע מהציבור לחקות אותו – לשמור שבת, כשרות, טהרת המשפחה ושאר המצוות. אך במקום זאת, רצוי שיתרכז במאמץ לפגוש את הציבור במקום מצוקתו – במשפחה, בבדידות, במתח מול ההשפעות השליליות של חידושי הטכנולוגיה – וינסה לסייע בהן מתוך עולמה של תורה.
לפני חמש שנים השתתפתי בטקס הסיום של המחזור הראשון בתוכנית. גם אז אהבתי את הגישה, אבל הרגשתי אי־נוחות מנטילת התואר המסורתי "רב" לבוגרים. חשבתי שראוי לבחור שם חדש לתפקידם של הבוגרים, ולא להשתמש בתואר שהדרך המסורתית לזכות בו כבר עוצבה; חשבתי שמי שנוטל לעצמו את התואר בדרך אחרת מטעה את הציבור, במידה מסוימת. התחושה הפעם הייתה שונה לגמרי, למעשה הפוכה: פתאום היה ברור לי שזו הדרך הנכונה לתפקידו של רב בישראל, ואדרבה, אולי הרבנים האחרים הם שצריכים להתבייש על שהם נוקטים דרכים אחרות, שהופכות את התורה לבלתי רלוונטית לרוב היהודים, וממילא מקטינות את האפשרות לשמוח בה.
