"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", אומרים חז"ל, ובכך מדגישים את אחת המשמעויות העיקריות של חג הסוכות. אין כנראה סוכה או בית כנסת שלא מוזכרת ונדרשת בהם בימי החג האחדות הכלל־ישראלית. אבל לצערנו דרשות, מליצות ודברי תורה לחוד, ומציאות חיינו לחוד. לא רק במעגל הלאומי הרחב אנחנו חיים במציאות של פירוד, מחלוקות קשות ואיבה הדדית, אלא גם במעגל המצומצם יותר, זה של הציונות הדתית. על רקע זה ראוי לנסות לבחון מה קרה לציונות הדתית ואיך הגענו למצב של פיצול ומחלוקות עמוקות כל כך.
בתקופת המפד"ל ההיסטורית, שהפכה בהמשך ל"בית היהודי", הציונות הדתית נשאה שלושה דגלים, כידוע: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. במבט קל אפשר לראות שההתפצלות בציונות הדתית בזמננו היא התפלגות לשלוש מפלגות שכל אחת מהן מדגישה את אחד משלושת הדגלים. סיעת "האיחוד הלאומי־תקומה" מדגישה את עניינן של ארץ ישראל וההתיישבות. מפלגת "נעם" מדגישה את ערכה של התורה. "ימינה" מביאה לידי ביטוי את השאיפה להיות חלק מכלל־ישראל ואת הרצון לחזור ולמצוא מכנה משותף בין כל חלקי החברה. בכל אחת מן הסיעות קיימים כמובן גם הדגלים האחרים, אלא שהם מקבלים חשיבות משנית יחסית לדגל המרכזי שכל סיעה נושאת.
הסוכה האחת שכל בני הציונות הדתית ראויים לישב בה התפצלה לשלוש סוכות. אבל הסוכה האחת היא החזון הכולל והמקיף של הציונות הדתית, והתפקיד שלקחה על עצמה בתהליך התחייה של דורותינו. בחזון הזה נמצאים כל שלושת הדגלים יחדיו, ולא זו בלבד אלא שהם גם מותנים ותלויים זה בזה. בניגוד לסוכת העולם החרדי, בחזון הציונות הדתית אין תורת ישראל בלי ארץ ישראל ובלי עם ישראל; בניגוד למרכז־שמאל הישראלי, אין בחזון הזה עם ישראל בלי תורת ישראל ובלי ארץ ישראל; ובניגוד לימין הלאומי, אין בו עם ישראל וארץ ישראל בלי תורת ישראל.
ההתפצלות הזו של הציונות הדתית לשלושה רכיבים שונים היא תהליך ידוע שמוכר לנו היטב גם מהעולם הפיזי. קרן אור מקורית היא מבחינתנו שקופה ובלתי נתפסת בעין. רק אחרי שהיא פוגשת מנסרה (פריזמה בלעז) היא ננסרת, משתברת ומתפצלת לכל צבעי הקשת שהעין האנושית יכולה לקלוט. הצבעים הללו היו שם בקרן המקורית, אלא שבאחדותם הראשונית, הקדומה, הם לא היו יכולים לבוא לידי ביטוי מפורש. ההשתברות לצבעים נפרדים מאפשרת לגלות את כל אחד מהמרכיבים, שלא זכו להבלטה הראויה ולדגש הנפרד בעודם כלולים יחדיו בתוך האור האחדותי הראשוני. אבל גם אחרי התפצלותה של הקרן המקורית והופעתם של כל צבעיה המקוריים בפני עצמם, בכל צבע קיימים גם כל הצבעים והגוונים האחרים, וכל אחד מהם הוא רק גילוי של פן אחד מקרן האור המקורית הכוללת. הסוכה, האור הכללי והמקיף, חופפת על כל הגוונים, מעניקה להם השראה, ונותנת להם את כוחם, משמעותם וטעם חייהם. אם יכבה האור המקורי, כל הגוונים ייעלמו.
בחזון שעיצב הראי"ה קוק, הבניין החומרי שבנתה הציונות הכללית ביישוב הארץ, בהקמת כוח מגן עברי ובהקמת המדינה, הוא רק הקומה הראשונה בתהליך התחייה. בעקבותיו, חזה הרב קוק, תבוא קומה נוספת – על גבי הקומה הראשונה ולא במקומה – שתחזיר את הבניין למקורותיו הישראליים, במובן המקורי של המושג, תקנה לו את משמעותו ההיסטורית היהודית השלמה, ותחדש תרבות המיוסדת על התודעה הישראלית הזו. כל בני הציונות הדתית וכל סיעותיה ופלגיה מחוברים לחזון הזה במידה כזו או אחרת. ומי שרואה בציונות הדתית את הכוח הציבורי האחראי לבניית הקומה השנייה של תהליך שיבת ציון, לא יכול שלא להבין שאם הכוח המוביל בשלב השני של התחייה מפוצל, מפורד ומסוכסך בינו לבין עצמו, התוצאה ניכרת גם במעגל הרחב יותר, הכלל־לאומי, בצורת מחלוקות, שנאות ומלחמת אחים פוליטית בלתי נגמרת.
שלושת הדגלים המקוריים של הציונות הדתית התפצלו. אפשר להצדיק, לנמק ולבסס את הפיצול הזה ואפשר גם לטהר אותו בק"ן טעמים. כל סיעה יכולה להסביר בקלות מה חסר ברעותיה ומדוע היא חייבת לשמור על ייחודה, לא לשתף עימן פעולה ואף לשלול אותן. אבל זו חוכמה קלה. קלה מדי. לכל אחד מהדגלים האלה חשיבות גדולה אבל בסופו של דבר הוא לא יוכל למלא את תפקידו בלי להתכלל עם הדגלים האחרים. רק כך יוכל האור המקורי לסכוך ולשרות על המכלול, להתגלות במלוא הדרו ולמלא את תפקידו ההיסטורי. ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת; כך גם כל בני הציונות הדתית.
