במשך שנים רבות במאה ה־20 הייתה העיר שיקגו ידועה לשמצה כמקום מדמם, אלים ואכזרי. אבל בכל תולדותיה לא היה יום רצחני כמו יום ראשון, 31 במאי 2020, לפני קצת יותר משנה. הימים היו ימי ההפגנות של מחאת תנועת BLM – "חיי שחורים נחשבים" – שהתפשטו ברחבי ארצות הברית בעקבות רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן במינסוטה. הפגנה גדולה, שרובה לבנים, נערכה באותו יום במרכז שיקגו, והמשטרה נאלצה להפנות לשם כוחות גדולים. בכמה שכונות פשע בעיר שמאוכלסות ברובן בשחורים נוצר ואקום אכיפתי, והתוצאה הייתה 18 הרוגים ב־24 שעות – כל הקורבנות שחורים, וכנראה גם כל הרוצחים.
ביממות האחרונות מתקיים ברשתות החברתיות מסע תעמולה שכותרתו "חיי ערבים נחשבים" – התייחסות ברורה ומיידית לתנועת "חיי שחורים נחשבים" האמריקנית. אני מקווה מאוד ש־31 במאי 2020 לא ישכפל את עצמו בעיר ערבית ישראלית כלשהי, אבל גם בלי קשר לכך זהו חיבור נואל, ציני ובעייתי מאוד בין המאבקים.
אולי אין צורך לומר, אבל בכל זאת: בעיית האלימות בחברה הערבית הישראלית היא רעה חולה שכל החברה הישראלית צריכה להתגייס כדי לרפא אותה. אלימות לא מתנהגת בכללים ברורים וידועים, והגבולות יכולים להיטשטש ברגע אחד ולזלוג; וגם אם לא יזלוג דבר – מדינה לא יכולה להרשות לעצמה המשך קטל פנימי שכזה. אבל אחרי שאמרנו את הברור מאליו, צריך לומר בצער שאופן פעולתו של מסע התעמולה הזה – שכוונותיו אולי טובות, אם כי קשה לומר זאת בוודאות – לא יתרום דבר לפתרון הבעיה.
איך אני יודע? כי באמצעות ההקשר הוא מתעלם במופגן משורש הבעיה – התנהלותה של החברה הערבית בינה לבין עצמה. אף אחד – לא המדינה, לא המשטרה ולא הארגונים האזרחיים – אינו יכול לשנות את המצב כשהכוחות הפנימיים בתוך החברה הזו עדיין שבויים בתוך "אנטי" תמידי וממשיכים להתייחס לכל ניסיון סיוע חיצוני כאל רדיפה.
למשל, בשנת 2018 הצביעו חברי הכנסת מהרשימה המשותפת וממרצ נגד הצעת חוק שמטרתה להקים תחנות משטרה ביישובים שהמועצה המקומית בהם מקשה על כך. ועוד דוגמה: כפי שכתב בטוויטר כתב מקור ראשון שילה פריד, במהלך מבצע לאיתור נשק לא חוקי ששימש לירי בחתונה בדיר אל־אסד, שוטרים הותקפו ונפצעו וניידות הוצתו – ואז הזמין ח"כ איימן עודה לכנסת "עד ראייה" מהאירוע, שסיפר: "אמרנו למשטרה לא להיכנס, הם באו בכל זאת. תקפו והיכו אותנו". ככה לא נגיע לשום מקום. ומסע התעמולה הזה ממשיך באותו כיוון.
מעבר לכך, בתנועת "חיי שחורים נחשבים" יש יסודות אנטי־ישראליים ואנטישמיים רבים, באופן שלא מאפשר להתייחס אליה רק כמו אל התנועה הפנים־אמריקנית שמטרתה הייתה להגן על חיי שחורים; היא חלק מהשמאל הפרוגרסיבי שהורס כל חלקה טובה באזורים הדמוקרטיים. מבחינת האנשים הללו ישראל היא רע מוחלט וחזק, והפלסטינים חלשים ולכן טובים; החיבור של ערביי ישראל למשוואה הזו מסוכן וכאמור שקרי. כשהאמריקני הממוצע יראה בטוויטר את הכיתוב "Arab Lives Matter", הוא מיד יחשוב שבמדינת ישראל שוטרים רוצחים ערבים על בסיס קבוע וממניע גזעני. מובן שזה הבל.
במדינה חופשית זכותו של כל אדם להפיץ כל סיסמה שהוא רוצה להפיץ. אבל ראשי מסע התעמולה הזה צריכים לדעת שהוא מתריס, יוצר הקשרים שקריים ומעמיק את הפערים ואת הפחד הקיימים ממילא. אי אפשר לנתק את הסיסמה הזאת ממה שמתרחש כאן בחצי השנה האחרונה: פרעות אכזריות של ערבים ישראלים (כן, מיעוט, אני יודע) בשכניהם היהודים בערים המעורבות, מתקפה רעילה וזדונית נגד הגרעינים התורניים באותן ערים, ועכשיו זה. יכול להיות שהכוונה תמימה לגמרי, שהמטרה טובה ושאנו רואים צל הרים כהרים. אבל אתם חייבים להבין מאיפה זה בא, ולהיות רגישים יותר. כן, גם חיי יהודים נחשבים, ואפילו הרגשות שלהם.
כמו במאבקם של הערבים הישראלים לחיים טובים יותר, שבוודאי יש בו חלקים צודקים ונכונים, גם מאבק השחורים בארה"ב עבר כמה גלגולים. אחד מהם, חשוב במיוחד, התרחש בשנה הראשונה לנשיאותו של ברק אובמה בכנסייה שחורה בשיקגו עירו. הוא אמר שם בפני קהל שחור בין השאר את הדברים הבאים: "אם נהיה כנים עם עצמנו, יותר מדי אבות חסרים ביותר מדי בתים. הם נטשו את האחריות שלהם, מתנהגים כמו ילדים במקום גברים. ויסודות המשפחות שלנו חלשים יותר בשל כך. אתם ואני יודעים כמה זה נכון בקהילה האפרו־אמריקנית. אנו יודעים שיותר ממחצית מהילדים השחורים גרים במשקי בית חד־הוריים, מספר שהוכפל – הוכפל! – מאז שהיינו ילדים. אנו מכירים את הסטטיסטיקה: ילדים שגדלים ללא אב הם בעלי סיכוי גדול פי חמישה לחיים בעוני ובפשע, סיכוי גדול פי תשעה לנשור מבית הספר, וסיכוי גדול פי 20 להגיע לכלא".
אובמה לא הצליח לשנות – ודאי לא כפי שרצה – את תחושת הביטחון של האדם השחור בארה"ב. לא קל לשנות משהו שנצרב במשטר ארוך של עבדות בן מאות שנים, שלאחריו המשיכה אפליה ממוסדת על רקע גזעי. במדינת ישראל, נדמה לי שעל כך יש הסכמה גורפת, לא מדובר בעם של עבדים מול נוגשים. הסכסוך הדתי קיים, אבל אפשר למצוא שבילים שיחברו בין תושבי המדינה הזו, ערבים כיהודים. מה שצריך עכשיו הוא פחות חיבור גרוע ומרחיק באמצעות מאבק "חיי שחורים נחשבים", ויותר מנהיגים מקומיים שינאמו בערבית במסגד בעיר ערבית־ישראלית גדולה ויכללו בשלב מוקדם של הנאום את המילים "אם נהיה כנים עם עצמנו". אז, אולי, חיי כולם יהיו שווים, כפי שראוי שיהיו.
