עם הזמן למדתי לארגן את חשבון הפייסבוק שלי בשיטת "סוד הקסם היפני" של מארי קונדו. הגרסה המקורית של קונדו מיועדת לסידור הבית באמצעות היפטרות מחפצים שאינם גורמים שמחה או מביאים תועלת, אבל מצאתי אותה מועילה גם במרחב האינטרנטי. אני עובר בין התגובות לפוסטים שלי, מאתר מישהו שכתב לי "אתה מביך", או "נמאס מהטהרנות המעיקה שלך", פותח את הקישור לפרופיל שלו, ושואל את עצמי: האם הנוכחות של האיש הזה במרחב שלי גורמת לי אושר? ואם התשובה שלילית אני לוחץ על כפתור החסימה, מתעלם מן ההצעה של פייסבוק להמיר אותה בהפסקה של שלושים יום, ויותר לא שומע ממנו לעולם.
אני שמח בחסימות שלי. לפעמים אחרי שאני חוסם מישהו, פייסבוק לוקחת אותי אל רשימת כל חסומיי, דומני שהיא כבר מונה כמה מאות, ואני רואה אותם, את כל מי שנפרדתי ממנו על מנת שלא להתראות. אני נהנה לסקור אותם במבטי, כאילו מחיצת זכוכית פרושה ביני לבינם ומונעת מהם לפגוע בי. את זה חסמתי בגלל מילה גסה, אני נזכר, ואת זה כי דיבר בזלזול על הרב שלי. כל כך קשה היה לכם לקיים את דברי חכמינו, יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך? אני מתבונן בהם, ונושם את האוויר הצח שעמלתי כל כך לנקות מגסות ופוגענות.
אני נושם אותו עמוק, מכניס אותו אל הלב והריאות, ופתאום מרגיש שחודרת אליו נימה של ריקבון. ובפעם הבאה שאני נכנס לפייסבוק, שוב אותו הסיפור. אותן תגובות מכוערות, אותם דיבורים שטחיים וגסים ובוטים. לא מזמן, רק כמה שעות אחרי שסיימתי ניקוי יסודי כזה, קיבלתי ווטסאפ מתלמיד: אני כבר לא מסוגל לקרוא דברים שלך בפייסבוק, קשה לי לראות את התגובות.
יש פרק בסדרה "מראה שחורה", שבו אפשר, בעולם עתידי כלשהו, לחסום אנשים באמת. מכיוון שכולם רואים את העולם דרך פילטרים ממוחשבים המותקנים במוחם, אפשר להחליט שיהיה מישהו שאותו לא תוכל יותר לראות או לשמוע בשום דרך. הטכנולוגיה אולי עתידנית, אבל הפרק הזה ממחיש מציאות ממשית מאוד: ברוב המקרים אנחנו יכולים לסנן את מי שפחות מוצאים חן בעינינו. אנחנו יכולים לבחור את החברים שלנו, את הערוצים שאנחנו צופים בהם, את הכותבים שאנחנו קוראים, יותר מאשר אי פעם בעבר.
אני חושב שיש בזה הרבה מאוד טוב. ושהרבה מאוד רוע וגסות נמנעים מאיתנו בשל כך. אבל זה גם מונע מאיתנו את הצורך, וממילא את היכולת, להתמודד. זה מאפשר ליסודות האלימים להמשיך להתרחב, לצמוח פרא. וכשהם חודרים אלינו, והם תמיד חודרים, אנחנו כבר לא יודעים לעשות דבר מלבד לברוח ולחסום.
חג הסוכות הוא חג של שמחה ונחת, אבל הזרמים התת־קרקעיים שלו רוחשים בהתעסקות עם החלקים שמוציאים אותנו מאזור הנוחות. בין שאלו האושפיזין, האורחים שנכנסים ומפירים את הסדר, בין שאלו הנענועים שנועדו לדחות את הרוחות והטללים הרעים, וכמובן הערבה, שכל ימות החג נבלעת בין שאר המינים ובסופו תובעת את מקומה.
אומרים תמיד שלערבה אין טעם ואין ריח, אבל חבר הראה לי פעם שזה ממש לא נכון: כשחובטים בה בהושענה רבא היא מתמלאת בריח משכר של ירוק פראי. הערבה היא ריקנית וסתמית רק כשמתעלמים ממנה, כשנותנים לה להתייבש ולכער עם חלוף הימים את כל הסט. אבל כשמציבים אותה כפרויקט, כשלא מוותרים עליה, היא מתמלאת חיוניות, היא מסוגלת לתת לנו עוצמה מיוחדת ששאר המינים חסרים.
לאחרונה החלטתי לנסות גישה אחרת, ואל מי שהגיב לי במילים "אולי תחסוך מאיתנו את הדברים ההזויים שלך", פניתי באופן פרטי, והסברתי שזה ממש בסדר לא להסכים אבל הניסוח הספציפי לא היה נעים לי. ממש סליחה, הוא כתב, לא יקרה שוב.
