נדמה שאין דרך לברוח ממושג ה"ממלכתיות" השוטף את השיח הפוליטי. זה התחיל בשמאל שניצל את המושג כנשק נגד הימין והמשיך בימין שאימץ את טענות השמאל והתחיל להאמין שהוא לא ממלכתי. האחרון שנפל בפח היה חבר הכנסת מיקי זוהר שהלקה את עצמו והאשים גם את מפלגתו, בכך שלא היו ממלכתיים מספיק, מה שאולי גרם למצב הפוליטי הנוכחי.
זו כמובן שטות מוחלטת. שיח הממלכתיות העכשווי – מקורו בשמאל שנלחם בימין כשנתניהו כיהן כראש הממשלה, ומטרתו הייתה לצייר את הימין כמתלהם, וכמי שפוגע במוסדות המדינה בשיח לא מכבד ותוקפני. זו ממלכתיות בהגדרה המזערית והפשטנית ביותר. הראשונים לאמץ את המונח הם חברי הפלג "הימני" שמרכיב היום את הממשלה – תחילה יועז הנדל וצביקה האוזר ולאחר מכן גדעון סער, איילת שקד ועוד. עכשיו השיח הזה מחלחל גם לשורות הליכוד, וזו תעודת עניות. לליכוד כמובן.
המשתמשים בשיח הממלכתיות משמאל ומימין הם אנשים ללא מטען אידיאולוגי יציב. כשם שהשמאל השתמש במונח לא מתוך אמונה בו, אלא ככלי נשק פוליטי – כך גם מימין, מי שמאמצים את הרטוריקה והנרטיב של השמאל אינם מבינים את מטרת השימוש במונח. ה"ממלכתיות" הפכה בפיהם למילה חלולה ללא מטען ומשמעות – כאילו צריך רק לכבד את מוסדות המדינה ולדבר בנימוס.
כך למשל צייץ יאיר לפיד אחרי שנבחר יצחק הרצוג לנשיא המדינה: "מהיום שנכנס לתפקידו הפסקתי לקרוא לראובן ריבלין 'רובי' ולמרות מחאותיו קראתי לו רק 'אדוני הנשיא'. מהיום אפסיק לקרוא ליצחק הרצוג 'בוז׳י'. מפני שממלכתיות אינה קורית מעצמה. היא נובעת מכך שאנחנו מסכימים על מכנה משותף, מבינים את הכללים, מתייחסים ברצינות למדינה שלנו, לטקסיה ולסמליה".
הבנתם? ממלכתיות היא האופן שבו אנו מכנים אנשים, ואם נכנה את הנשיא "בוז'י" אנו מסתכנים בהידרדרות במדרון שמי יודע מה מחכה לנו בסופו. ומילא זה היה מסתכם בכך. אבל "הממלכתיות" עברה זילות כזו שאין גבול לניצולה לטובת צרכים פוליטיים. שר בכיר בממשלה אמר לי לא מזמן שמבחינתו קו השבר בין הציונים ללא ציונים עובר ביחס לממלכתיות.
"ממלכתיות" היא גרסה עברית ייחודית ל"רפובליקניזם" האמריקני. בממלכתיות הישראלית מגולם רגש לאומי שאין להפריד בינו ובין הממלכתיות. רפובליקה מבוססת על התפיסה שהמדינה שייכת לאזרחים. הבעלים של המדינה הם האזרחים והם גם משתייכים אליה. אי אפשר לנתק את השייכות למדינה ולכן גם אי אפשר לנתק את הלאומיות מהממלכתיות. אם כבר, אפשר למצוא לא ממלכתיים בקרב קומוניסטים, ערבים, חלקים בשמאל הישראלי ובקרב הרחוב החרדי.
למען ההגינות נציין שאין פסול בשימוש במונחים כאלה ואחרים לטובת הגשמת מטרות פוליטיות. עם זאת, יש בעיה בעיוות המשמעות של מושגים. הגלגולים שעברה "הממלכתיות", מוכיחים שמי שמשתמשים בה היום אינם מודעים למשמעותה המקורית. בשבילם זהו עוד כלי שמטרתו דה־לגיטימציה למחנה הלאומי. במקום לכנות את יריביהם הפוליטים צ'חצ'חים, מנשקי קמעות ובבונים – מכנים אותם מחריבי הממלכתיות. זו דרך להוציא את המחנה הלאומי מהמגרש הפוליטי. זהו דיכוי פוליטי וחברתי לכל דבר שמשתפים איתו פעולה אנשי ימין תמימים או חסרי עמוד שדרה אידיאולוגי.
מי שטוענים היום לבעלות על הממלכתיות הם מי שהציגו לראווה גסויות מול בית ראש הממשלה, כינו את נתניהו צ'אושסקו והשוו אותו לארדואן. אלה האנשים שבזים למחנה הלאומי וימשיכו לעשות זאת, גם אם הוא יקים פנימייה ברוחה של חנה בבלי שיתקבלו אליה רק מעריציו של אבשלום קור. בנימין נתניהו, לצורך העניין, היה ממלכתי מאוד. אולי אחד החסרונות שלו הוא שהיה ממלכתי מדי, כלפי מערכת המשפט למשל.
הממלכתיות שמבקשים מאיתנו לנקוט היא למעשה התרפסות. הם לא רוצים שנהיה מנומסים יותר או שננהג בכבוד כלפי מוסדות המדינה, אלא שנרכין ראש. זו בסך הכול עוד טקטיקה מוצלחת שנוקט המחנה הפוליטי היריב, ואם מיקי זוהר בוחר להיכנע אז השמאל הצליח – האילוף שלו הוכתר בהצלחה.
