לקחי הבדיל, או דברים שלמדתי בעשר שנות נישואים

אשכרה חגגתי השבוע עשר שנות נישואים. כולנו מכירים את "חתונת הכסף" (יום הנישואים ה־25) ואת "חתונת הזהב" (50), אבל רבים – ובהם אני – לא יודעים שחתונת העשור מכונה גם חתונת הבדיל (ויום הנישואים החמישי מכונה "חתונת העץ"). עובדה אחרת שנחשפה בפניי בערך "יום נישואים" בוויקיפדיה היא שהחומרים שמוצמדים למשכי הנישואים מצביעים על סוג המתנה שנהוג להביא לבת הזוג שלך ביום הנישואים המציין אותם. אבל בעשר שנות נישואים למדתי לא להביא לבת הזוג שלי מתנה מבדיל לרגל חתונת הבדיל, שמא אחגוג בסלון את חתונת הספה.

למדתי עוד כמה דברים בעשר השנים האלה – על עצמי, על זוגיות, על ילדים ועל פתיתים. הנה כמה מהם.

הקראט והפטל

האישה שאתה נשוי לה במשך עשור היא אף פעם לא האישה שהתחתנת איתה. אתה אולי מחמיא לה שהיא נראית אותו הדבר ואפילו טוב יותר, ולפעמים זה גם נכון. אבל בתמונה הגדולה, זו לא אותה אישה. עברו עליה עשר שנים. אם אתה רוצה לבדוק אם הזוגיות שלכם טובה, תיזכר באישה שהתחתנת איתה, תסתכל על האישה שאיתך עכשיו. אם היא עלתה למעלה, מותר לך לקחת קרדיט: זה גם בזכותך. אם היא באותו המקום, תבחן איך תרמת לכך שהיא נעצרה.

מחוות משתנות. בשנים הראשונות היינו מפתיעים זה את זה מדי פעם במתנות יקרות, עכשיו אנחנו מפנקים ברגעים של שקט. למשל כשאני אומר לה בשבת "עזבי, אני איתם, לכי לישון שעתיים", או מתקתק את הילדים למיטות מהר, כדי שכשהיא תחזור הביתה ממש מאוחר היא תרגיש שהגיעה לחופי סיישל ולא לסופת טורנדו ברמת־גן. לקראט מתרגלים מהר, להתחשבות לא.

אנחנו אוהבים להסתכל על תמונות שלנו מפעם. זה מצחיק אותנו, מזכיר לנו ומרגש אותנו. לאט־לאט הבנתי שלזוגיות חזקה אין עדות טובה יותר מכך שאתם נהנים להסתכל על תמונות שלכם מפעם. זה סימן שטוב לכם במקום שאתם נמצאים בו, ויכולים להתגעגע בחיוך.

גם הריב הקולני ביותר לא משתווה לעוצמות של שתיקה בבית. בכל עשר השנים שלנו יחד רבנו לא פעם. לא הרבה, נראה לי, אבל לא עשיתי סקר. נדהמתי לגלות שאין בהכרח התאמה בין עוצמת הריב לנושא שרבים עליו. התווכחנו על חינוך או מצב פיננסי, ולרוב אלה היו ריבים קטנים, ספק־ויכוחים שנפתרו בסופו של דבר בהבנה ובכיפוף עקרונות קל משני הצדדים. לעומת זאת, ריב על ארון בגדים פתוח ופטל שנשאר דרך קבע על השיש יכול לעלות כמה אוקטבות. הריבים הכי גרועים הם על נושאים שאחד מהצדדים פשוט לא לוקח ברצינות.

היינו נשואים ארבע שנים בלי ילדים, ושש שנים עם. שתי תקופות נישואים שונות לחלוטין, שהמעבר ביניהן לא פשוט. אין יום שאני לא מודה על ארבע השנים החזקות שעברנו בלי ילדים. רק בזכות החברות והיחסים שנבנו אז עברנו בכיף את שש השנים שלאחר מכן.

אחרי עשר שנים אני יכול להגיד שאני מכיר את ד"ר זמרי ממש טוב, יודע מה עושה אותה מאושרת, יודע מה מעצבן אותה, יודע מתי היא שומרת דברים בבטן ומתי היא רוצה לבקש משהו אבל לא נעים לה. ועדיין, אני לרגע לא חושב שאני מכיר אותה לגמרי, ואני שמח בכל יום לגלות הפתעות קטנות ורגעים שלא ציפיתי להם. ביום שהיא תפסיק להפתיע אותי, אני ממש אתבאס.

אגב, כשהכרנו היא הייתה בשנה הראשונה לתואר הראשון, והתקשתה ממש בקורס שקשור למתמטיקה. מזל שהיתי שם עם ה־80 בארבע יחידות שלי כדי לעזור לה לצלוח את הדוקטורט.

שלמי את הארנונה

את יום הנישואים העשירי חגגנו באחד מהמקומות הכי "נחשבים" בתל־אביב. והנה עצה: רוצים להרגיש טוב עם הימרחות מחובקת על הספה בכל ערב מול סדרה גרועה בנטפליקס? צאו מדי פעם לאחד המקומות הכי "נחשבים" בתל־אביב.

אומרים שחיי נישואים הם כמו עציץ שצריך להשקות תמיד. לא יודע, אצלנו העציצים מתים פעם בחודשיים ואיכשהו היחסים סבבה. מסקנה: חיי נישואים הם לא בדיוק כמו עציצים. פשוט צריך למצוא קשר לא עונתי שדורש רק מעט מים.

כשהיינו טריים יחד נהגנו להפתיע זה את זה באמצע היום בהודעות וואטספ דביקות לאללה. הייתי מקבל באמצע היום "תדע שאני ממש אוהבת אותך ואתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים", ומחזיר ככה סתם "את הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים אחרי מכבי חיפה, אוהב אותך מלאנתלאפים". זה מנהג שלא קל לשמור עליו, כי עם הילדים והחיים שיחות ואטסאפ הופכות לתפעוליות יותר. גיליתי שזה די נחמד לשלב בין ואטסאפ תפעולי לגילויי אהבה. שירן טוענת שזה קצת מבלבל לקבל פתאום באמצע היום הודעה: "אני לא מאמין ששוב שכחת לשלם את הארנונה, אהבת חיי היחידה".

ואי אפשר בלי קצת אבא, המודל שלי לקשר זוגי. יש אנשים שנולדים למשפחות חורקות, וזה מספק להם אליבי לחוסר יכולת זוגית. אצלי זה תמיד היה ההפך: אבא שלי (וגם אמא כמובן) היו תמיד דוגמה לתחזוק קשר אמיתי במשך שנים. מבחינתי, להיות בעל ואבא טוב זה כבד את אביך קלאסי.

נפגשנו בפאב כמה שנים אחרי שירות משותף ומלא איבה בצבא, ואמרתי לחבר שלי שהיה איתי באותו יום: "זאת תהיה אשתי". סתם, זו קלישאה שאני לא סובל – כל אלה שמספרים שהם אמרו על מישהי "זאת תהיה אשתי" שוכחים לספר שהם כנראה אמרו את זה על עוד שבעים בחורות לפניה, ובמקרה הפעם זה תפס. אבל אני מודה, נדלקתי, התחלתי איתה, והיא שיחקה אותה קשה להשגה. היא נתנה לי טלפון בחתיכות: בכל פעם ספרה אחת. בסוף היא נענתה לחיזוריי. לפעמים אני מדמיין מה היה קורה אם הייתי נוהג ביותם זמריות קלאסית ומוותר, עובר לבאה בתור ומתפשר. אבל אני יודע שאחרי עשר שנים יחד, עם עליות ומורדות, עולל ותאומים, חוויות, צחוקים והרבה אהבה, אני לגמרי יכול להגיד שאני שמח שהתעקשתי על ה־4 האחרון. אוהב אותך מלאנתלפים, שלמי את הארנונה כבר.