נשימה.
נשימה עמוקה. עוד אחת.
אפשר להתחיל.
אני פותחת את הטור הזה בקושי גדול.
מתקשה לבטא במילים מה שעלול להתפרש לקוראיי כקריאת מצוקה ואולי כבקשה נואשת. לכן אבקש מכם להטות אוזן, לגלות רגע של חברות אמיתית ופשוט להקשיב.
אומנם הימים הנוראים מאחורינו ושעת חשבון הנפש כבר תמה. אבל בזמן שהעם היהודי כולו היה עסוק בהכאה על חטא, אני הייתי שקועה בשינה עמוקה וערבה בלי שקולות השופר הצליחו להעיר אותי (יש לי כאן שישה שופרות שהילדים שלי הכינו באיזו פעילות. כאן המקום לומר תודה למארגנים ולמפעילי הסדנה. אין ספק, ניצחתם אפילו את מחלקי המשרוקיות).
זה מזמן לא קרה לי. מזמן לא הרגשתי רחוקה כל כך מעצמי ומצורכי הנשמה שלי. בטח לא בשלוש השנים האחרונות, שבהן אני מתנהלת ומנהלת את ליבי עם שעון מעורר רועש במיוחד כדי להקפיד להיות כמה שיותר “על זה“. כדי לא לפספס שום אירוע, חג או רגע. שאצליח להמשיך להחזיק בקצוות החיים, בלי להפיל דבר. בלי לסטות מהמסלול שאני דורשת מעצמי ללכת בו ומקפידה לסלול שוב ושוב מאז הרצח.
כלפי חוץ דבר לא דורש דאגה. הכול מחזיק מעמד באופן מעורר התפעלות והשראה. הילדים שלי מטופחים וחיים בשגרה ברוכה ונוחה. יש להם מעטפת תורנית מדהימה (תודה לאושי, תודה לבחורים שמה הייתי בלעדיהם, תודה לקהילה ולמשפחה המדהימה שלי). הבית שלי נקי ברוב שעות היום יותר מרוב הבתים שאני מכירה (ותודה לאושי שעומדת על המשמר גם בזה). אני מבשלת, מסדרת, יוצאת לעבודה, נוכחת בבית, ובסך הכול, הכול מחזיק ואני אוחזת יפה.
אלא שאם אני נכנסת מעט פנימה, אני מגלה אישה צעירה מדי לדעתה, מחויבת מדי לכל הדעות, הנמצאת במבוי סתום בחייה. כזה שהיא לא תכננה, ומשהבינה שזו המציאות – נשאבה לתוכו בלי להבין שאין ממש מוצא.
אם אצלול עוד קצת פנימה אגלה ילדה בת 35, אם לשישה ילדים שתוהה לעצמה אם זה לא חסר אחריות מצד ריבונו של עולם להעניק לי את מלוא התפקיד בניהול הבית על כל המשתמע מכך.
חכה שאבא יחזור
לפעמים בא לי, כמו כל האמהות, לזרוק אחריות. פשוט לשבת בבית ולומר – בסדר, את זה שהוא יעשה. להתבונן בילד סורר בחיוך מתוח ובעיניים מכווצות, ולירות משפט כמו “חכה־חכה שאבא יחזור“, בביטחון מלא שאכן אבא יחזור ואוכל לשתף אותו במה שעולל.
אני רוצה ברשותכם להתעכב רגע בהנאה מוגזמת על המשפט הפריבילגי הזה, “חכה שאבא יחזור“. נדמה לי שלא ניתנת לו היוקרה הנכונה בחיי ההורות הקונבנציונליים. בדמיוני אני יושבת על הספה בבית, הילדים סביבי, ואחד מהם מכריז “אמא, בואי תעזרי לי בשיעורי הבית בתורה“. ואני עונה: “חכה שאבא יחזור“. עוד תמונה: אני מסדרת בגדים בארון הילדים, המדף נופל מכובד המשקל, ואני ממלמלת: “לא נורא, עוד מעט אבא יחזור“. אפשרות נוספת: שעת דמדומים מתקרבת, ואני דוחה את שעת המקלחות עד לרגע ש“אבא יחזור“. אני עוצרת כאן, בטוחה שהבנתם שנכנסתי לקצב. יש לי דוגמאות ככוכבי השמיים לרוב.
אני מתבוננת הרבה סביבי. מודעת לטובות ההנאה והמותרות שקיבלתי יחד עם המכה הקשה של איבוד החצי השני שלי. מודעת מאוד למצבן ולמצבם של אחרות ואחרים באותה העמדה, שבאמת ובתמים סוחבים הכול בכוחות עצמם – ללא משפחה תומכת, ללא חברים, ללא מעטפת כלכלית וללא יכולות בסיסיות שישאירו את ראשם מעל המים. ובכנות, כשאני מסתכלת על התיק (הקיטבג, בעצם) שאני נושאת, אין בי יכולת להבין ולו במעט איך הם נושאים את שלהם.
אני יודעת, ה‘ נתן ונותן כוחות, ולא שולח אגוזים ללא השיניים המתאימות לטחון אותם. הוא מסדר ומרפד את הסביבה והנפש היטב כדי להצליח להתמודד עם מאורעות החיים, וכל מה שצריך הוא לפתוח את העיניים ולהסכים לקבל ולהיתמך. אני גם יודעת: יש בי כוחות, אני לא נשברת בקלות, החולשות והרגעים הקשים שאני מדי פעם מעזה להפגין לא מנהלים את שגרת חיי, ובסך הכול אני חיה מניצחון לניצחון.
אבל כעת, שנייה לפני שהחגים נגמרים, בין התפילה לסליחות, בין קישוט הסוכה להכנת ארבעת המינים לא יכולתי שלא לחשוב על הדרישה (בעיקר העצמית שלי), לתת לילדיי דוגמה אבהית כלשהי, כפי שהוא בוודאי היה נותן להם.
אני לא יכולה להתעלם מכך שבזמן שכולכם נוטלים לולב עם הילדים אני נמצאת בעזרת הנשים, מציצה אל הבן שלי, מוודאת שהלולב אחוז היטב בידיו. על אף החוסר הגדול בדמות אב לצידו, הוא מרגיש את הביטחון שאני בכוחותיי האחרונים מנסה להעניק לו. אני לא יכולה לא להתמלא בייסורי מצפון על חוסר החשק המופגן שלי לקום איתם לסליחות, ולהניח להם להגיע לבית הכנסת לבדם (לא בדיוק לבד – ושוב תודה לאחד הבחורים המדהימים שהקפיד להגיע כמעט מדי בוקר). או על חוסר היכולת שלי להתעלם מהחלל הזה שלהם, בשעה שאנחנו לומדים הלכות בבית הכנסת או בכל זמן המוקדש לפעילות תורנית כזו או אחרת.
אני חותמת את הטור הזה בלי ניסיון לצבוע אותו בוורוד מסטיק, ובלי לפחד שאולי העבתי על שמחת חגכם. סליחה על זה, ובתפילה שלא יהיו עוד שיצטרפו למעגל החסר הזה. אמן.
