אז איך זה להיות ערבה? בלי טעם ובלי ריח. ובעצם, אני חייבת להחליט כבר מה אני? כי אני כל כך נהנית לשאת את דגל הלא מקובלים, אז בואו נודה – אני הכי ערבה. אני בטח לא אתרוג, שיש לו הכול וככה הוא גדל. מלא בעצמו ויש לו תחרות רק עם עוד אתרוגים כמוהו. הדס אני גם לא, כולו ריח, כולו "שייפה חאלהא". ממלא חממות שלמות רק בעצמו. הכי בא לי להיות לולב. אני אוהבת מישהו שיש לו רק טעם. יש טעם בדברייך, את חריפה. אלו ביטויים שאני מכירה ואוהבת על עצמי. לולב זה מעולה. למרות שיש לי ביג אישיוז עם תמר מג'הול, כי כל אידיוט שמתחיל את דרכו מריצה פשוטה מסביב ליישוב, הופך להיות תוך שנתיים טריאתלוניסט, אוכל את הראש ונעדר מהבית לשם האימונים. ואיך זה קשור? כי הסימן הראשון לזהות הוא צריכת תמרים. מבחינתם, זה סופר־פוד. זה "משביע". איך זה משביע?? זה תמר!!! זה מתוק, זה נתקע בסתימות, ואני אף פעם לא סגורה אם זה צריך מקרר או לא.
אבל בזמן כתיבת שורות אלה אני הכי ערבה שאי פעם הייתי. נתחיל מהריח; אני אדם עם רגישות־על לריחות, אפי וליבי שווים. אין מי שנכנס אלינו הביתה ולא מעיר על ריח הכביסה הנעים שבו. אגב, אין לי מושג ואין לי פטנטים, אני חושבת שזה אולי כי הכביסה פשוט מחכה בתוך הבית זמן רב למי שיקפל אותה, ואז היא מפיצה את ריחה וזה נתפס. אני רגישה כל כך לריחות, מתקשה לחבק ילד בבוקר אם הוא עוד לא צחצח שיניים, וגם אם ישובו הילד או הילדה מהחוג עם פציעה גדולה מאין כמותה, כל עוד הם מזיעים – קודם אמבטיה ואז אמפתיה. לא מטגנים אצלנו צ'יפס, כי זה מצחין. פעם בשבוע אני מכילה שניצלים וגם אז בתנאי שכל דלתות החדרים נעולות ומתחת לדלת שלי מונחת מגבת מעט לחה, בבחינת מעשה אבותינו במלחמת המפרץ בידינו. כן נו, מטורפת. וכשאני בהיריון? החוש הזה מקצין ואי אפשר לחיות איתי באותו בית. חביתה לא תטוגן, זית לא יגולען ומי שיגיד גויאבה – דמו בראשו. ועכשיו כשהוא אבד לי, מילא. אוכל אולי סוף־סוף לרדת מהופעה, כשאני מזיעה כולי, בלי להתלבט אם כל סובביי מריחים את "יזיע כפיי". מורחת על עצמי משפחות בן גיי ודומיהן בלי לחשוש לריחות חריפים, וחביתה? אותה אני מזהה רק לפי הצליל.
"כל מי שרצה לנחם אותי ולעודד אותי בתקופה השחורה הזו והיה שואל אותי, מה להביא לך? במה לפנק אותך? לא הייתה לי תשובה"
אבל הטעם, האומללות באיבוד הטעם. כל מי שרצה לנחם אותי ולעודד אותי בתקופה השחורה הזו והיה שואל אותי, מה להביא לך? במה לפנק אותך? לא הייתה לי תשובה. כי אני מודה שאצלי נחמה ופינוק הם קודם כול מתחום המזון. אני נזכרת בערגה במוצאי החג. נסעתי עם המתבגרות ארבעים דקות לחיפה, למתחם הבדיקות של פיקוד העורף, כי זה היה הכי קרוב, עמדנו בתור שעתיים ועשר דקות בדיוק, וחזרנו ארבעים דקות. אבל דבר אחד החזיק אותי וככה החזקתי אותן – מה נאכל בדרך חזרה. עד שהגענו חזרה הסושי כבר נסגר, ולסלט למי יש חשק. אבל אז אמרתי להן, בנות – הבה ואלמד אתכן את רזי הסמבוסק. סמבוסק? הן שאלו בתום. זה סוג של בורקס? חייכתי לעצמי ושמחתי על ההזדמנות להעביר את בנותיי את טקס המעבר הזה, המלא כולו בגבינה מותכת, מלוחה ומושלמת. ושם, בכיכר בחדרה, טעמתי את הטעמים האחרונים שזכיתי להם, בלי לדעת בכלל שהתענוג שלי היה אמור להיות כפול ומכופל. עד עכשיו אני עוצמת את העיניים ומסבירה להן את הסיפא של המצווה, הכוללת את ליקוט גרגירי השומשום בתחתית השקית.
הקורונה הזו היא מסע, שנייה אני עוצרת לסטור לעצמי ומיד חוזרת. מכל השאלות שהיא אילצה אותי לשאול את עצמי, מכל הצמתים שהיא אילצה אותי לבחור בהם את הדרך, הייתי צריכה לשאול את עצמי – מה ישמח אותך שהוא לא אוכל? הלו, את אדם תבוני, אינטליגנטית. כששואלים אותך מה ישמח אותך, למה שלא תעני "ספר"? אולי איזה משחק חשיבה, שבו משולש אמור להפוך לתיבה, ואת לא מצליחה למרות שניסית 500 פעם עד שאת מטיחה אותו ברצפה ומועכת אותו עם פטיש שניצלים. ולכן אני מבינה למה הערבה בוכייה, כי אין לה מה שישמח אותה. וזה מה שעשיתי, התבוננתי בעצמי בנהר, המומה ממצבי ומן התחתית שאליה נזרקתי, ובוכה.
