מדי פעם אני פוגשת אותם. בדרך כלל הם מזהים אותי ולא להפך. ואז הם ניגשים אלי במבט בוחן, מציגים את עצמם בתור פלוני או אלמונית מסניף הר־נוף ושואלים – יש מצב שהיית קומונרית שלנו פעם? תמיד כשזה קורה אני מתקפדת לתוך עצמי. כן, יש מצב. ואתם לא זוכרים כי עפתי משם די מהר.
כל חיי חלמתי להיות קומונרית. זה היה ההמשך טבעי שלי בתור חניכה שרופה, מדריכה ורל"שית במחנות הקיץ. ואז הגעתי להר־נוף, אחד הסניפים החזקים בירושלים, ומשהו לא עבד שם. עד היום אני לא יודעת להגיד מה בדיוק.
בוקר אחד, לפני חנוכה, יצאנו כל הקומונריות מאזור ירושלים למסע הכנה באילת. ליווה אותנו אחד הרכזים, שהיה טיפוס קשוח כזה שהקפיד מאוד על כללי הבטיחות. ראינו שהוא היסטרי בקשר לנהלים ואז עלה רעיון, דווקא לא שלי, למתוח אותו. אחד המדריכים התקשר אליו ועשה קול של מבוגר, הוא הציג את עצמו בתור פקח שמורות הטבע שתפס את החבר'ה שלו וסיפר שהם עושים בעיות. הרכז נלחץ בטירוף, הוא התחיל להתנצל ולנסות לשכנע את הפקח לא לקנוס אותנו בזמן שהמדריך, אני, וקומונריות אחרות נקרעות מצחוק. אחרי כמה דקות גילינו לו שזו הייתה מתיחה והרכז נעלב עד עומקי נשמתו. חשבנו שהסיפור נשכח, אבל שבוע לאחר מכן זימנו אותי עם קומונרית נוספת והודיעו שאנחנו מושעות מהתפקיד למשך חודש. לא עזרו ההתנצלויות, גם לא עזר שהסברנו שלא תהיה לנו סמכות על החניכים והמדריכים אם יגלו שספגנו השעיה. הקומונרית השנייה החליטה לקבל את העונש, ואילו אני החלטתי שזה הזמן לפרוש מהתפקיד.
זה היה הכישלון המשמעותי הראשון שלי בחיים. במשך חודש ישבתי בדירת השירות ולא העזתי לספר עליו לאיש. אפילו לא להורים שלי. באותם ימים זה באמת נראה לי כמו סוף העולם. פרשתי מהקומונה. אני. החניכה השרופה, המדריכה המסורה, איך לעזאזל זה קרה לי?
באמצע השנה, ובלי שהיו לי יותר מדי אופציות, נחַתי בקיבוץ מירב שבגלבוע, המקום היחיד שבו היה תקן פנוי. הופקדתי על בית הילדים ובמקביל עבדתי גם בחינוך לגיל הרך. מצאתי את עצמי מבצעת דברים שלא חשבתי שאעשה לעולם – מספונג'ה ועד שטיפת כלים, מבישול אוכל ועד החלפת חיתולים. אבל הייתי חלק מהקהילה, הסבירו לי פנים. והכי־הכי אהבתי את האירועים הקיבוציים.
בכל פעם שמגיע שמחת תורה המחשבות נושאות אותי לבית הכנסת שעמד בראש הגבעה, ולגורי, אחד מחברי הקיבוץ. את המנהג שהנחיל בבית הכנסת לא מצאתי באף מקום אחר, אולי מדובר בקטע של קיבוצניקים. מתישהו באמצע מוסף היו מעלים את גורי על שולחן למופע של "מלך רחמן". גורי היה הופך לגורו, מניף את ידיו וזועק "מלך רחמן רחם עלינו", והקהל היה עונה "טוב ומיטיב יידרש לנו". בכל רגע היה נדמה שהוא עומד ליפול מהשולחן, והיה משהו בדקות האלה שהביא אותנו להתרגשות שיא. כל התפילה היינו מחכים למלך רחמן הזה. במשך שנים אחר כך, גם כשכבר בגרתי והיו לי ילדים, הייתי ממשיכה להתארח בשמחת תורה בקיבוץ רק בשביל המלך רחמן שלו.
לא תכננתי לשרת בקיבוץ, אבל בלי להתכוון המקום הזה פתח אותי לצורות חיים אחרות. כל כך הרבה הכרעות משמעותיות עשיתי בזכות האנשים שפגשתי שם. כל כך הרבה שיחות טובות היו לי עם החברים. שם התקבלה אצלי ההחלטה לגור בכפר ולא בעיר, שם למדתי מה זו עבודה קשה. מדי פעם אני מטיילת בזיכרוני אל הרגעים היפים שחוויתי – לז'רגון המיוחד של הקיבוץ (אל תאמר אורז כי אם פחמימות, ואין דבר כזה קקי, יש רק באבא). לרחצות ליליות אסורות בסחנה. ליום ההוא בשלהי הקיץ שבו היו לוקחים אותנו לשדות ליד הרפת, משקים אותם במים ונותנים לנו להתבוסס בבוץ. לשעת הצהריים בחדר האוכל, כשעובדי הגד"ש והנוי היו נכנסים בבגדים כחולים מיוזעים וסועדים את ליבם תוך התעדכנות ברכילות היומית. לקוסקוס ביום שלישי, לסלק ביום חמישי, לפיתה עם חומוס וכרוב ביום שישי, ולילדים – כל כך הרבה ילדים עברו תחת ידי.
מדי פעם אני נתקלת בהם בפייסבוק ורואה איך הם הפכו לחיילים. אחרים כבר חובקים ילדים משלהם, וחושבת לעצמי – איזה מזל שנכשלתי בקומונה. איזה כיף שנתתי לחיים להפתיע אותי ככה, מברוכ על הפיאסקו המפואר הזה. ואז אני מגיעה לשמחת תורה ביישוב והחזן מתקתק את מלך רחמן כאילו זה סתם עוד קטע לא חשוב, ובאותו רגע כל מה שבא לי הוא להיות שם – מול השולחן המתנדנד ועליו גורי, ולשמוע אותו, שוב.
