פרשת בראשית שנקרא השבוע, מספרת בין השאר על חטא עץ הדעת. בשיאה של הדרמה, פונה הקב"ה לאדם וחווה ושואל אותם לפשר החטא. הטרגדיה של אדם וחווה הייתה גלגול החטא הלאה; אדם האשים את חווה וזו גלגלה את האחראיות הלאה אל הנחש. זהו התיעוד הראשון של גלגול האחראיות הלאה, הפעם הראשונה שבה מישהו חיפש להטיל את האשמה על הש"ג.
נדמה שלא יכול היה להיות עיתוי אומלל יותר לנאום שנשא נפתלי בנט באו"ם. שמחת תורה, היום שבו מתחילים שוב מבראשית הוא היום שבו נפתלי בנט הכניס להיסטוריה של מדינת ישראל נאום שלוקח את חיפוש הש"ג למחוזות חדשים ויש לומר, גם מעוררי דאגה.
למעשה, אותו דפוס התנהגות של גלגול האחריות בא לידי ביטוי כמעט בכל אחד מהמשברים שניסה לנהל, עד כה, נפתלי בנט.
ניהול הגל הרביעי של הקורונה הוא הדוגמה הבולטת ביותר. נדמה שהשילוב בין ההאשמות הישירות והתדרוכים מטעם לשכת ראש הממשלה הם האליבי שבנט בונה לעצמו. אם המדיניות שלו תצלח מה טוב, אבל אם לא, הרי שהוא כבר החל לטפח לעצמו את השעיר לעזאזל שעליו תוטל כל האשמה. בנט בונה, כנראה, על כך שבעת פקודה, התקשורת תעשה עבורו את עבודת האיתרוג ותטיל את האשמה על כל מי שצריך כדי לשמר את ההישג המפא"יניקי של הקמת ממשלה המנוגדת לכל הגיון ולרצון העם.
אותו דפוס התנהגות בא לידי ביטוי גם בניהול המשבר סביב מותו של החייל בראל חדריה שמואלי. כאשר נדרש בנט במהלך הריאיון עם יונית לוי לתת את גרסתו, הוא בחר לומר שבמלחמה מבצעים טעויות, טעויות בשטח, כך שלמעשה התוצאה הטראגית היא תולדה של קבלת ההחלטות של החיילים והמפקדים בשטח. אפס לקיחת אחריות, שום התייחסות עניינית לטענות של החיילים בשטח על ניסיון להכיל ולהרגיע, אלא הטלה מאוד מכובסת של האחריות על הדרגים שהכי קל להאשים. שוב, גלגול האחריות הלאה, תסמונת הש"ג.
גם בתגובה של מפלגת ימינה לאירוע האלים בו תקף פעיל ימינה את פעילת הליכוד חני זרקא, בא לידי ביטוי אותו הדפוס בדיוק. הגינוי היה הולם ונכון, אבל לשלב בהודעת הגינוי קריאה לשאר המפלגות לקיים שיח מכבד ולהימנע מאלימות באותה הנשימה? בואו תרשמו "אבל הם התחילו" וזהו. הרי בסופו של דבר, באופן שבו קוראים אנשי ימינה את המציאות – מישהו אחר תמיד אשם, או שזה התחיל בכלל במשמרת של "קודמי בתפקיד", או ש"בתקופה של נתניהו זה היה יותר גרוע".
דפוס ההתנהגות הזה לא יכול שלא להזכיר את אחד הניסיונות האומללים ביותר בתולדות המדינה – לגלגל הלאה את האחריות למחדל יום הכיפור אל הצבא ובפרט לעברו של הרמטכ"ל דוד אלעזר. עם חשיפת הפרוטוקולים של וועדת אגרנט, התבטא בנו של דדו וסיכם את הכל במשפט אחד שקשה לשכוח: "העם ידע תמיד את האמת".
גם כיום, נדמה שהעם מתחיל לגלות את האמת. האמת שמתחילה לבצבץ מתחת לשריון ההגנה הקשוח שמעניקה התקשורת לראש הממשלה שהביא לשולחן הממשלה את יקיריה ממרץ, יש עתיד ומפלגת העבודה. נראה שבעידן הרשתות החברתיות יש בכל זאת גבול מסויים למידת היכולת של התקשורת להנדס את התודעה. אותה תקשורת שחלקים מתוכה השמיעו אמירות מביכות ומקוממות כנגד הוריו השקולים של בראל חדריה, כבר לא היתה מסוגלת להביא את המבוכה שלה מהנאום של בנט בעצרת האו"ם.
למחדל יום הכיפורים לקח ארבע שנים להפוך לזעם ציבורי מגובש דיו עד שהוביל למהפך פוליטי חד ומהדהד. כיום, כמעט 50 שנה אחרי המחדל ההוא, כאשר הכל מתנהל בקצב מטורף ומוקצן, נראה שגם התוצאות תגענה מהר יותר.
בין אם הסדקים שנתגלו במלאכת האיתרוג התקשורתית הם רק אירוע נקודתי ובין אם הם מסמלים תחילה של מגמה, הרי שהדלק שמפזר בנט לאוויר יהפוך במוקדם או במאוחר לדלקה גדולה, שבעידן הרשתות החברתיות, גם תקשורת מגויסת לא תצליח להחביא.
כאשר האדם הראשון גלגל הלאה את האחראיות הוא נענש. התורה, אם תרצו, כלי התקשורת שתיעד את האירוע, לא עשתה לו חיים קלים והפכה את האירוע לכזה שכמעט אין איש בעולם שאינו מכיר. אותה תורה לימדה אותנו בהמשך שכאשר טועים עדיף למסור תשובה כמו "צדקה ממני", להודות בטעות ולהיבנות ממנה.
נפתלי בנט הוא ראש ממשלה חלש, יש לו שישה מנדטים ומעט מאוד תומכים, הוא מבין שהשילוב בין נקודת הפתיחה הזאת לבין ביצוע טעויות יהפוך לסוף דרכו הפוליטית. דווקא בגלל זה אסור לו לגלגל הלאה את הטעויות שלו, כי זו למעשה הטעות הכי גדולה – גם עבורו וגם עבור המדינה.
