שנת השמיטה שהחלה בתשפ"ב, מחייבת אותנו, ברוח חגי תשרי, בחשבון נפש עמוק. לפני כמה שבועות הכריזו שרי האוצר והחקלאות על רפורמה רחבת היקף בתחום החקלאות: הסרת מכסים, ביטול הגנות, והפניית אצבע מאשימה כלפי החקלאים הישראלים, כאילו יוקר המחייה נגרם באשמתם. המציאות כמובן שונה בתכלית.
בשבועיים האחרונים סיירנו יחד עם יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ מיכאל ביטון ביישובי גבול הצפון ועוטף עזה. שם ראינו בעינינו את התגשמות החזון של יוסף טרומפלדור: "במקום שבו תחרוש המחרשה את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו". החקלאים שלנו לא רק מביאים גאווה ותוצרת חקלאית משובחת, אלא מגינים בגופם ממש על גבולות הארץ. דיברנו איתם ושמענו מהם על החששות מפני תוצאות הרפורמה והשלכותיה עליהם ועל עתידם. ואני רוצה להוסיף: על עתיד מדינת ישראל.
תקופת הקורונה הוכיחה את חוזקה ואת חשיבותה של החקלאות הישראלית, כאשר גם בתקופות הסגר עדיין הייתה אספקה סדירה ויציבה של תוצרת חקלאית למדפים. לא היה מחסור במוצרי יסוד, בפירות ובירקות, אף שראינו מקומות אחרים בעולם, שלא נערכו כראוי, שעמדו מול שוקת שבורה ומדפים ריקים. זו הוכחה חותכת ליעילות המגזר החקלאי המקומי ולהצלחתו.
אחת הטענות לקיום הרפורמה הייתה יוקר המחיה בישראל. אין טענה רחוקה יותר מהאמת. במשך שנים שבנו ואמרנו שיוקר המחיה נמצא בקופות הרשתות הגדולות, לא בחממות החקלאים. המאבק שלנו הוכיח זאת. רשתות השיווק הפסיקו לדווח בדו"חותיהן הכספיים על רווחיהן בקטגוריית הפירות והירקות, ולא בכדי. פערי האחוזים בין המחיר שמקבל החקלאי ובין הסכום שמשלם הצרכן בקופה מגיע לעיתים לעשרות אחוזים. הסכום יוצא מכיס הצרכנים, נשאר ברשתות ולא מגיע לחקלאים.
ובנוגע לשנת השמיטה המזמינה כביכול צורך ביבוא סחורה מחו"ל: כאשר עלה הרב קוק לישראל בימי ראשית הציונות הוא פעל להרחבת היתר המכירה, המאפשר לחקלאים לעבד את אדמותיהם בשנת השמיטה, למכור את תוצרתם ובכך לסייע להם להתפרנס ולא לשמוט את שדותיהם. הרבנות הראשית תמכה בהיתר ופעלה במשך השנים לסייע במתן היתר המכירה, ואף להרחיבו לחקלאי היישוב היהודי, ששמיטת האדמות במשך שנה הייתה יכולה להביא לחורבן שדותיהם. כיום, רשתות שיווק וגופים רבים בוחרים לייבא תוצרת חקלאית מחו"ל ולפרנס מדינות זרות, שחלקן ביחסים שבריריים עם ישראל, בשעה שהתוצרת החקלאית המקומית קמלה בשדות משיקולים זרים.
אך כנראה מה שהיה טוב לרב קוק ולרבים אחרים פחות מתאים לחסידיהם דהיום. קו ישר, חד וברור עובר בין הרפורמה בחקלאות ובין היחס המזלזל והמבטל כלפי היתר המכירה. שניהם נובעים משורש אחד – חוסר הבנה של חשיבות החקלאות הישראלית. שנת השמיטה והרפורמה המתוכננת בחקלאות מחייבות אותנו, הציבור הרחב, לעשות חשבון נפש, להסתכל בעיניים לחקלאי ישראל ולהשיב: איך אנחנו רוצים שהחקלאות הישראלית תתנהל? כיצד היא תיראה בעוד שנים? האם היא תתקיים?
חשוב להבהיר: איננו מתנגדים בעיוורון לכל רפורמה. כן, יש צורך ברפורמות, ואפשר גם להפחית מכסים בענפים מסויימים ובשיעור סביר, תוך פיצוי הולם לחקלאים כמובן, אבל חשוב לעשות זאת דרך שיח. התוצאה של שיח פורה יכולה להיות הצלחה גם לחקלאים וגם לממשלה.
כל זאת בשני תנאים: הראשון – שהממשלה תבין שיש משקל אמיתי לדברי החקלאים שמבינים דבר או שניים בתחום, והשני – על הממשלה לפעול בנחישות לתיקון העוול כלפי החקלאים, שהיא יצרה בהטיית דעת הקהל והכתבים והפרשנים בתקשורת נגדם.
על הממשלה להסביר לעם ישראל שמי שאשם במחירים הגבוהים הן רשתות השיווק, הגורפות רווחים עצומים, והן אלו שמייקרות את עלות הפירות והירקות לתושבי המדינה. יתרה מכך – תואיל הממשלה לאסור מלחמה על פערי התיווך המטורפים הללו, שיצמצמו מעט את רווחי המיליארדים של טייקוני רשתות השיווק.
אבשלום (אבו) וילן הוא מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל
