כשהיינו במדרשה, בנות 18 או 19, חשבנו שאנחנו מבינות משהו על החיים האלו. היינו צוללות לשיחות נפש אל תוך שעות הלילה הקטנות, קוראות שירה, מדברות על אמונה וחושבות על דייטים. זו לא הייתה המדרשה הכי דוסית ולא כיוונו אותנו להתחתן מחר. מחרתיים- כן. המשחק האהוב עלינו אז היה "סבבה והכל", מכירים? זה הולך ככה: חבורת בנות מצחקקות עם חצאיות פרחוניות וחולצות בסיס מתחת לחולצות אחרות, יושבות בקרוון חורק ושואלות אחת את השנייה אם היו מסכימות לצאת עם מישהו שהוא "סבבה והכל, אבל בוכה משירים של רייכל" או "סבבה והכל, אבל הולך כל השנה עם סנדלי שורש וגרביים". המשחק הזה גילה לנו עד כמה אנחנו כמהות לקשר אבל גם כיצד אנחנו מושפעות מכל מיני ציפיות חברתיות וחוששות לבחור לא נכון.
לקראת סוף אותה השנה היה לנו שיעור מיוחד על זוגיות עם הרבנית של המדרשה, הרבנית דבורה. אני לא זוכרת הרבה ממרחק הזמן אבל משימה אחת שהיא נתנה לנו הולכת איתי כל השנים. הרבנית ביקשה שנכתוב על דף את כל התכונות והדרישות שלנו מבן הזוג העתידי שלנו. בקלות רבה מילאתי דף פוליו שלם. מיליון פרטים קטנים שעוגנו בפנטזיות רומנטיות וחלומות בהקיץ. מסקנות חצי מגובשות מכמעט קשרים שהיו לי והתבוננות בקשרים של אנשים אחרים. אחר כך היינו צריכות למחוק מהרשימה ולהשאיר רק עשרה פריטים, אחר כך חמישה ובסוף שלושה. אלו התכונות שנשארו לי בסוף על הדף: חכם, טוב לב, ובעל חוש הומור.
מאז אותו שיעור במדרשה חוויתי כל מיני קשרים שנגמרו מסיבות שונות. עם יובל זה נגמר כי הוא היה בדיכאון, עם אוריה כי הוא לא הצליח להסגר על עצמו ואיתי היה נבוך ממני כשהייתי נרגשת ודיברתי בקול. אבל עדיין הרשימה ההיא מהמדרשה הולכת איתי, אולי כי מייצגת עבורי את מה ש"סבבה והכל" בעיניים שלי.
בזמנו הרבנית אמרה שהתכונות שנשארו על הדף הן אלו שמהותיות עבורנו. נזכרתי בזה השבוע כי פגשתי מישהו. התחלתי איזה קורס חצי מקצועי בימי רביעי שאני לא מכירה בו אף אחד. למפגש הראשון הגעתי קצת באיחור והתיישבתי במקום הפנוי היחיד שנותר, ליד איזה בחור. במהלך המפגש היה תרגיל בזוגות ועשינו אותו יחד, אני וליאור, אותו בחור שיש לידי. מהרגע שהתחלנו לדבר היה קליק בינינו. לאורך כל המפגש הרגשתי שיש שם איזה חוט דק שמתוח בנינו. בחילופי מבטים, במילה פה או שם, בחיוך. זה משהו שקשה להסביר אבל גם קשה להתכחש אליו.
יש רק בעיה אחת. ליאור לא דתי. כלומר, דתי, אבל לשעבר. והוא גם צעיר ממני בכמה שנים טובות. שתי עובדות 'קטנות' שהכניסו אותי לקונפליקט בין הקסם שחוויתי במפגש איתו לבין רשימת המה אני מחפשת ומה אני צריכה. מעולם לא חשבתי להיות בקשר עם מישהו חילוני (חוץ מעכשיו). הפערים שעדיין לא מורגשים ניצבים באופק כמו צללים מאיימים ומנגד חדוות מציאת החן שעזה כל כך שהיא צובעת את הכל.
מישהו אמר לי השבוע שמזל הוא ראשי תיבות של: מקום, זמן ולקחת. לוותר על המקום של "לקחת" מרגיש לי כמו החמצה גדולה של מתנה שהגיעה לפתחי. אז נתתי לו את המספר שלי (איך חילונים מרגישים בנוח לבקש מספר בסיטואציה שדתיים מתפתלים בה). אתמול הוא כתב לי ונזכרתי ברשימה של הרבנית דבורה. הוא חכם, טוב לב ואפילו מצליח להצחיק אותי, וזה מה שחשוב. לא?
