הילדים שלי אומרים זה לזה: "איש אחד הלך־הלך־הלך בום שניצל", ומתגלגלים מצחוק. זה מעורר בי ייאוש קל. מילא זה שאני לא מבין את הבדיחה, אבל אי־ההבנה שלי עמוקה יותר: אני לא מבין באיזה עולם המשפט הזה יכול להיות בדיחה. התשובה היא, כמובן, בעולם של הילדים שלי, וזה קצת מדאיג.
איזה פער בין דורות הוא סביר, ואיך אפשר לגשר עליו? אספר מעשה שהיה. בימי קדם היו משכימים לתפילת שחרית את התלמידים בישיבה שבה למדתי עם ניגונים עליזים שבקעו מרמקולים בפנימיות. היו תלמידים שלא קיבלו את ההשכמה הזו באותה רוח עליזה, ושיקול הדעת שלהם בשעות הבוקר המוקדמות היה פגום, ולכן תלשו את חוטי החשמל מהרמקולים, כדי להשתיק את המוזיקה. אחד הרבנים סיפר זאת לראש הישיבה, וביקש שידבר על כך בבית המדרש. ראש הישיבה התחמק, והרב שאל אותו למה. ראש הישיבה השיב: "אני מתבייש". אמר אותו רב: "ייתכן שזה כבר פער גדול מדי בין ראש ישיבה לבין תלמידיו, אם הוא מתבייש לדבר על מה שהם אינם מתביישים לעשות". אבל אולי הפער איננו כה גדול, כי התלמידים שמעו ממנו את הסיפור הזה, ונדמה לי שהוא גם היה אפקטיבי.
כשמדברים על ידוענים עכשוויים, השמות שלהם בדרך כלל אינם מוכרים לי. כשאני שואל מה הפך אותם למפורסמים, עונים לי בתשובה שלאוזניי הקשישות נשמעת מעגלית למדי: הם סלבס
פער מהסוג הזה בין רב לתלמידיו הוא בסך הכול סביר, אולי צפוי, ואולי אפילו רצוי. אני מדבר על פער מסוג אחר: על הקושי להבין את השפה התרבותית. לפני כמה שנים הלכתי לתקן את הטלפון הנייד שלי. במעבדה אמרו לי: "זה דגם ישן, כבר אין לנו חלפים עבורו". אמרתי: "אבל קניתי אותו לפני שלוש שנים". הפקידה הסתכלה אליי במבט שאומר: בדיוק. בטלפונים סלולריים, שלוש שנים הם כבר דור וחצי. נדמה שכך גם באופנות של התרבות הפופולרית. כשמדברים על ידוענים עכשוויים, השמות שלהם בדרך כלל אינם מוכרים לי. כשאני שואל מה הפך אותם למפורסמים, עונים לי בתשובה שלאוזניי הקשישות נשמעת מעגלית למדיי: הם סלבס. לך תבין את זה.
קשה לי להדביק את הקצב המסחרר של התרבות הפופולרית. כשאני מנסה להציץ בתוכנית טלוויזיה שתלמידיי ותלמידותיי מדברים עליה, בדרך כלל אני לא שורד יותר מדקה או שתיים. לא משום שהיא מרגיזה את היצר הטוב שלי – את זה תמיד עשו תוכניות טלוויזיה פופולריות – אלא משום שהיא משעממת את היצר הרע שלי. פשוט אין לי סבלנות לשיממון הזה.
אז מה עושים? פתרון אחד הוא להתעקש להישאר מעודכן בכל מחיר. אני מניח שהייתי יכול להכריח את עצמי לצפות בתוכניות ריאליטי דלוחות, כדי להרוויח עוד נושאי שיחה עם תלמידיי. אך אני חושש שזה לא היה יוצא מוצלח כל כך. עמוס עוז לעג בשנות השבעים לפוליטיקאים מבוגרים שמנסים לדבר עם הנוער בשפתו שלו, ומשתמשים בסלנג מימי הפלמ"ח, כמו "אייזן בטון" לתיאור בחור כארזים. כשאנשים מבוגרים מנסים להתיילד עם ילדים ולהצטער עם צעירים, זה בדרך כלל לא עובד.
אני מנסה ללכת בדרך אחרת: לדבר פחות על האקטואלי ויותר על הרלוונטי. אני לא מוותר על אקטואליה רוחנית ואינטלקטואלית, ולהבדיל גם לא על אקטואליה פוליטית. אלו מתנהלות בקצב הרגיל שלהן. אך על האקטואליה של התרבות הפופולרית חוששני שאני נידון לוותר. זו פונה היום בעיקר לצעירים מאוד, משתנה בקצב מסחרר, ודורשת תשומת לב אינטנסיבית. אני מנסה למצוא את הדרך לדלג מעל השכבה הזו אל השאלות שנותרו נצחיות. הרי טבע האדם לא השתנה ולא ישתנה. אהבה ושנאה, משפחה וידידות, קנאה ואהדה – כל אלו הפעימו את אדם וחוה, ויוסיפו להפעים גם את בני הדור האחרון.
השבת אנחנו מתחילים לקרוא שוב את ספר בראשית. נדמה לי שקשה לעשות זאת בלי לדעת שהטלטלות שהסעירו את גיבוריו רלוונטיות גם לחיינו שלנו. התורה מציגה לנו כתיבה רזה: מסע ארוך מתכווץ בה לכדי שורה וחצי. פרשת בראשית קיצונית בזה, ומדלגת מפסוק לפסוק על מאות שנים. התורה מורידה את הטפל, מזכירה רק לעיתים נדירות וכלאחר יד את אופנת הבגדים או את התפריט הקולינרי, ומתמקדת בגרעין העמוק של הקיום האנושי; באופן שבו אנשים ונשים מנסים לחיות חיים של משמעות, כמיטב יכולתם, בעולם שאיננו גן עדן. הלוואי שאצליח לקחת מהתורה שמץ מהיכולת הזאת; לזקק מהבדיחות של ילדיי את הידיעה שמאז ומתמיד אנשים הולכים, עם שניצל או בלעדיו, וממשיכים ללכת, ומי יודע לאן יפנה מסעם.
