היא נראית כאילו היא בכתה כמה ימים רצופים. הייתי מניחה עליה יד אם זו לא הייתי אני. היא אחרי הפלה שלישית בתקופה של פחות משנתיים. האחרונה, כך נראה, הייתה הקשה ביותר. כמעט סיימה שליש ראשון. היא בערך בגילי, ולא שאין לה. יש לה ילדים, כמות מספקת אפילו במושגים של המגזר שלנו. והיא לא מרפה. זה הפך להיות גיל כזה, שכל יום הולדת הופך להיות "הצ'אנס האחרון". למרות שאז את רואה עוד אחת בהיריון ועוד אחת. ואומרת "בימינו כבר אין לזה גיל". אבל השנים עוברות והילדים גדלים. ואני רואה שהיא לא מניחה לזה. והיא לא מניחה לעצמה.
אין לה פרטנר לזה, היא משתפת, הוא לא רק רומז אלא ממש אומר. יש לי מספיק. והוא מדבר לא רק ברמה השכלית והטכנית של "אני רוצה שנהיה מסוגלים להעניק לילדים שלנו חצי ממה שההורים שלנו הצליחו לתת לנו", הוא גם מדבר חרדות: "יש לנו ילדים בריאים, ברוך ה', למה להסתכן". הוא גם מביא את התחושות שלו: "אני רוצה שניסע לטייל ונוכל לעשות דברים". שנתקדם. הוא רוצה להתקדם, איתה, הוא רק רוצה אותה ואותם. אין לה פרטנר, ועם כל הפלה היא כועסת על ה', למה הוא מקשיב לו ולא מקשיב לה. ועם כל הפלה כשהיא מוצפת באומללותה וכיווציה, היא מתרחקת ממנו עוד ועוד. הוא לא מבין אותה, הוא פשוט לא שם, הוא לא איתה. וכמה זה שונה גבר ואישה, ואיך בהכול, במה יש ובמה שאין, זה היא, זה עליה. הדמעות שלה והייסורים שלה והדם. הדם שלה.
היא גם לא תמיד מבינה את עצמה. ונמאס לה להרגיש משוגעת מרוב מחשבות ולבטים. מה היא רוצה. מה היא רוצה מהגוף שלה, מה היא רוצה מעצמה. בפעם האחרונה, רגע לפני ההרדמה, רגליים רועדות מקור חדר הניתוח או מהפחדים, היא תופסת את היד של המרדים ומבקשת: תשמור עליי, יש לי ילדים בבית. והיא מתעוררת לתוך המשפט הזה. יש לי ילדים בבית, אז מה אני עושה. עבור מי אני מסכנת את האמא הזו, עבור ילדים שטרם הגיעו. מדוע כבר שנתיים, במקום להיות אמא לילדים שכבר יש, אני מנסה להיות אמא לילד שעוד אין?
ולמה בכלל היא רוצה עוד. היא מתגעגעת, להיריון. להנקה. לתינוקוּת הראשונה. לריח. לגודל של הבגדים. היא ממש יכולה לדמיין כמה אושר היצור הזה יביא לכל הבית. החיוכים, הצחוקים. השירים. איזו קבלת פנים משאר האחים והאחיות. "אמא, את עוד יכולה להיות מולידה?" שאלה אותה אחת הבנות לפני כמה ימים. בטח, למה לא, היא ענתה ונתנה דוגמאות לנשים הרות בגילה ואפילו מבוגרות ממנה. היא כמעט שאלה: "תרצו עוד?" אבל הספיק לה ליבה השבור, למה להוסיף את שלהם. למה היא רוצה עוד? לאיזו התחלה היא מתגעגעת לחזור?
אני בכל זאת מניחה עליה יד. היא כל כך שבורה. את מה את באה למלא? אני שואלת אותה. היא לא מבינה. העוד ילד הזה, הרצון הזה, בא למלא משהו. משהו שצריך להתמודד איתו, שכל אישה צריכה להתמודד איתו בשלב מסוים. ואת יכולה להביא עוד ילד, בסוף תצליחי, אבל זה רק ידחה את ההתמודדות. מה את מנסה למלא? כשהיינו צעירות יותר, להיות בהיריון ולהפוך לאמהות הייתה המשימה. וזה היה קשה, ואינטנסיבי. וחיכינו להיות שם, ב"אחרי", להיות פה. לחזק את הגוף, לייצב אותו, ליישר אותו. להניח לכתפיים מהמנשא, מהחיתול. הגוף לעולם יתגעגע כנראה לרגע ההנקה ההוא, אבל רוקד מהודיה על שעות שינה רצופות. וגם שכחנו את כאבי הגב של ההיריון, ואת העיניים האדומות, ואת הוורידים השורפים, והגודש. וזה גם מקסים ששכחנו, ואני בטוחה שאם יבוא עוד תינוק זה יהיה כל כך משמח וממלא ומרגש. אבל את המפגש שלך עם עצמך הוא לא יבטל.
קשה בגיל ארבעים להיפרד מהחלק הזה. אני מוקפת בנשים שהן סימני שאלה. עוד לא פגשתי אחת שלא אמרה "אולי חבל שלא עשינו רק עוד אחד". אין זרועות שנשלחות לתינוק ולא מתלווה להן איזה כיווץ. בכל מסיבת סיום אני שומעת מסביב "אני לא מאמינה שסיימנו את השלב של הגן, אני לא מאמינה שאין יותר משפחתון". וישנם הזוגות שהוא או היא אומרים בצער, בוויתור, הקרבה: "אם לא בן/בת הזוג, היו לנו עוד". קשה להיפרד מזה. והכי קשה הן השאלות מה עכשיו. ומה איתי. ומה אני. למלא את עצמנו ולא בילד. למצוא מהות שהיא לא רק אמהות. קשה.
