מבין כל הדברים המבאסים בעולם, נראה שאין דבר מנחס יותר מאשר לקום לבוקר שטוף שמש, לשפשף עיניים, לצעוד לעבר הקפה הראשון ולגלות באמצע המטבח גוש מפואר. הגוש, כדרכם של גושים מהסוג הזה, אינו שייך לאיש מיושבי הבית כי אם ללוטוס, הרכש החדש שנועד להחליף את איצקו עליו השלום שמת בטרם עת.
עד שלא נאסף אל אבותיו, לא הבנתי כמה לקחנו כמובן מאליו את חוסר כלביותו. איצקו היה כלב שטיח, מאלה שלא מטרידים אותך בקיומם ופשוט חיים את חייהם לצידך במינימום הפרעות. זה היה נחמד אבל לעיתים קצת משעמם. ואז הגיע לוטוס, כלב ככל הכלבים, חמוד להפליא אך מתיש להחריד.
"אני אמרתי לך לחכות עם זה", רטן שיחיה אגב התכופפות לעבר הגוש המצחין, פעולה שאיני מסוגלת לבצע כבר מזה כמה שבועות עקב מצבי ההריוני. בכלל, שיחיה בשבועות האחרונים מפגין כישורי תפקוד מאוד מרשימים. הוא מבשל כי אין לי כוח לעמוד יותר, הוא מתכופף כי אני לא יכולה, הוא מנקה, מארגן, מפרפר וסוגר תפריטים עם אמא שלי עד כי קיים חשש שבעתיד הוא יוכל להסתדר בלעדיי.
אבל מה עזר שהוא אמר לי? הרי חודש לאחר מכן מצאתי את עצמי משוטטת בקבוצות הכלבים בחיפוש אחר החבר הבא לחיים. הפעם היו לנו דרישות – קטן, לא משיר שיער, חכם, כלב עם אופי. רצינו לגוון, וזו בדיוק הבעיה שלנו בחיים – כשאנחנו מתחילים לנסות לגוון אותם.
ובכן, מתברר שלדרישות שלי יש תג מחיר מסוים, ולא רק זה, גיליתי שענף ההולכים על ארבע נעשה מבוקש במיוחד בתקופת הקורונה. להשיג כלב טוב קשה יותר מלמצוא דירה להשכרה בצפון הישן של תל־אביב, וכל מודעה על יצור מהזן המבוקש זוכה למבול של טלפונים.
בוקר אחד עלתה התמונה שלו לרשת – קוקר ספניאל, צבע דבש, קטנטן ונמרץ בדיוק כמו שרצינו. יום אחר כך כבר ישבתי מול הבעלים לתחקיר – יש לכם חצר בבית? מה מידת הזמינות? האם תמשיכו לקנות לו את האוכל המיוחד שהוא אכל עד עכשיו? לקח לי זמן לקלוט שאנחנו בעצם בריאיון עבודה לכלב, ובטלפון מחכים עוד איזה חמישה־שישה מתעניינים לפחות.
בסוף זכינו במשרה הנחשקת הודות לקורות חיינו המרשימים, אבל אז הגיעה המציאות – ובמציאות קיבלנו גור בן שנה וקצת שעדיין זקוק לאילוף, ואני תכף בחודש התשיעי להריוני. מה בעצם חשבתי לעצמי?
לשיחיה יש פילוסופיה בעניין הזה, וכמה שהיא בלתי נעימה אינני יכולה לדחות אותה על הסף – הוא טוען שבכל פעם שהחיים שלנו נעשים קצת נוחים אני חייבת לסבך אותם. לא שאני מכחישה את הניתוח, אך עליי להוסיף שלדעתי מדובר בתכונה אנושית נפוצה מאוד. לאמנון דנקנר הייתה תיאוריה מובחנת בעניין, רדיקלית אפילו יותר. הוא גיבש אותה כאשר יום אחד הזרת של אשתו נתקעה בכורסה והציע שהמקרה אינו אגבי כפי שנדמה. הרי ברור שהכורסה לא קפצה עליה והכניסה לה בעיטה, משמע קרה ההפך – יש לנו נטייה ברורה להתעלל בעצמנו. "הרי אף אחד לא ישכנע אותי שאשתי, שיודעת לזהות שגיאה קטנה במאזן ממרחק של עשרה מטרים, לא יודעת לזהות כורסה כבדה מטווח של חמישה סנטימטרים", הוא סבר.
דנקנר ממשיך באותו הקו. "שיקום מי שלא גחן לרחרח את מה שהקפיץ במחבת בדיוק ברגע שהיא הפיקה מתוכה טיפות שמן רותח", הוא מזכיר, ומקנח בהוכחה ניצחת: אנחנו יוצאים מהסופר בדרך למכונית. אחת הידיות של השקיות עומדת להיקרע. "לא נורא", אנחנו משכנעים את עצמנו ברמאות, "היא תחזיק". ואז היא נקרעת מלמטה והכול נופל על המדרכה. איכשהו אנחנו אוספים את המצרכים ויושבים במכונית, וכדי להירגע אנחנו פותחים את אחד מבקבוקי הקולה שהרגע עבר טלטולים מול עינינו. מטח של קצף קולה דביק מתפזר לנו על כל הבגדים ואנחנו נשארים לשבת ברכב רטובים עם חיוך מטופש על הפנים.
"בכל אדם מתחבא איזה שיעי קטן שאוהב להתייסר סתם ככה בשביל הכיף", מסביר דנקנר, ואינני יכולה להתכחש לטענה הזו. לא כאשר אני יודעת שתכף אסיים את הטור הזה ואצא להחביא עוד צעצוע שלוטוס השמיד לאיה, לפני שהיא תקום ותגלה.
