וואו אני לא מאמין שהחגים נגמרו, באמת, לרגע חשבתי שהם יהיו כאן לנצח, לרגע נבהלתי, שאולי נתקענו בלופ כזה של אוגוסטראשהשנהיוםכיפורסוכות, ושהלופ הזה ימשיך וימשיך וימשיך, לא יודע מה קרה השנה שהחגים חנקו כל כך, אולי זאת הקורונה הנודניקית שלא נגמרת, אולי זאת תאונת החודשים המשונה הזו של אלול ואוגוסט, ואולי זה סתם אני, אולי הפכתי, בלי ששמתי לב, לגבר מעיק ומותש וחסר סבלנות. זה גם יכול להיות.
והנה "אחרי החגים" כבר כאן, יש איזו ציפייה כזאת באוויר, לקראת השגרה המתוקה שאליה אנחנו שועטים, יש איזו ציפייה שעכשיו משהו יקרה, עכשיו משהו יתניע, עכשיו משהו יתקדם. אחרי החגים יתחדש הכול, האוויר, העפר, המטר והאש, גם אתה תתחדש! זאת הציפיה של כולם, גם שלי, להתחדש! עכשיו! שלוש ארבע ו! אבל האמת היא שהשגרה היא בדיוק הזמן שבו כולם נרדמים. השגרה האפורה שבתוכה אנחנו שוקעים כרגע, היא בדיוק הזמן שבו בני האדם שוכחים את עצמם, ומזניחים את עצמם. וככה, מדי שנה, בתחילת החורף, כולם מיואשים ומדוכדכים.
***
יש לרבי נחמן סיפור אחד, ארוך מאוד, ומרגש מאוד, ומוזר מאוד, ויפה מאוד מאוד מאוד, שנקרא "מעשה בשבעת קבצנים", אייי איזה סיפור יפה זה, קודש קודשים ממש, ביום כיפור האחרון הייתי עם חברים בצפון, והתפללנו ביחד, ושרנו ביחד, וקראנו ביחד את הסיפור הזה של רבי נחמן, לא קראנו הכול, כי זה הסיפור הכי ארוך והכי מתוסבך בעולם, אבל קראנו קצת, וקצת זה מספיק. כלומר, אצל רבי נחמן גם קצת זה מספיק. זאת דעתי לפחות.
וככה מתחיל הסיפור – "אספר לכם איך היו שמחים". תראו איזה גאון רבי נחמן, תראו איך הוא מתחיל את הסיפור שלו, אספר לכם איך היו שמחים. ואנחנו הקטנים הצמאים, לא יודעים על מי רבי נחמן מדבר, ובכל זאת מעניין אותנו לשמוע, כי כולם רוצים להיות שמחים. כולם רוצים להיות שמחים. ובסצנה הראשונה של הסיפור הזה, רבי נחמן מספר על מלך אחד, שהיה לו בן יחיד, והמלך הזה רצה למסור את המלוכה לבן שלו, עוד בחייו, אז הוא עשה משתה גדול, עם הרבה אוכל והרבה יין והרבה סוגים של שמחה. ובאמצע החגיגה, באמצע הבלגן, באמצע השמחה, המלך אמר לבן שלו דבר נורא ומוזר ומדהים.
הוא אומר לו שהוא יודע (בגלל שהוא חוזה בכוכבים) שהוא עתיד לרדת מן המלוכה. והוא מצווה על הבן שלו לשים לב – "שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה. רק תהיה בשמחה!" הוא מדגיש בפני הבן שלו, שאם הוא יהיה בשמחה בשעה הכי קשה שלו – גם הוא יהיה בשמחה ביחד איתו, ובסופו של דבר הוא מטיח בבן שלו אמת איומה ומשונה – "אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק את עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה!" איייי אייי איייי רבי נחמן בא לשבור פה.
הסיפור של רבי נחמן עוד ממשיך ומתגלגל ומסתבך ומתפתל, אבל אם תשאלו אותי, כל התורה של ברסלב נמצאת כאן, בסצנה הראשונה של הסיפור. רבי נחמן מצהיר – "אספר לכם איך היו שמחים", וחצי שנייה אחר כך, מספר לנו על מלך שדורש מהבן שלו לשמוח גם כשהוא יורד מגדולתו. וזו כל התורה כולה! אם נדע לשמוח גם כשאנחנו יורדים מגדולתנו, אם נדע לשמוח גם ברגעים העלובים של החיים, גם ברגעים העצובים של החיים, גם ברגעים האיומים של החיים, אם נדע לשמוח בהם – נהיה ראויים למלוכה.
במבט ראשון הרעיון הזה נראה תלוש והזוי. אנחנו חיים בעולם מערבי, יש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר, יש מותר ויש אסור, יש הצלחה ויש כישלון. ויש סדר בעולם! תתגייסו תלמדו תתחתנו תולידו ילדים תעבדו תעבדו תעבדו הכול יהיה בסדר. אבל החיים לא באמת עובדים ככה, בפשטות המטומטמת הזאת. החיים הרבה יותר מסובכים ומסורבלים ומפותלים. יש בהם רגעים של אושר וכבוד, ויש בהם רגעים של בושה וכלימה. ולפעמים האושר והכלימה באים ביחד. לפעמים הניצוצות המתוקים של האהבה מסתתרים בתוך נקיקים של ייסורים וביזיונות. החיים מעורבבים, אין בהם את הסדר הזה, שכל כך חשוב לנו לדמיין. ורבי נחמן יודע את זה. ולכן הוא המלך שלי. הוא המלך שאומר לי, תשמח גם כשעצוב. תשמח גם כשמגעיל. תשמח גם כשמטונף. בכל השפלה פורחת איזו תכלת.
***
הימים האפורים הללו של "אחרי החגים", ימי השגרה האלה, שכל כך חיכינו להם, הם גם ימים של ירידה מגדולה. הלו"ז שטוח ועמום. אין שום דבר מעניין באופק. החושך מגיע מוקדם יותר, הלילות הולכים ומתקררים. הכול אפרפר וסתמי. אבל אפשר לשמוח באפרוריות הזו. אפשר לחגוג אותה. אפשר להתרגש ממנה, כמו שמתרגשים מפרפר כתום בטבע. זו הבשורה של רבי נחמן, בעיניי. בתוך העצבות מנצנצת שמחה. בתוך השִפלות פועמת נחמה. ואפשר לשמוח בסתם הזה. חשוב לשמוח בו! אם נדע לשמוח בחיים שלנו, גם כשהם עלובים ובינוניים, נוכל לספר בעצמנו "איך היו שמחים". כי אנחנו נהיה השמחים. איייי הלוואי שנהיה קצת שמחים. שכוייח.
