בסוף, אומר עמוס עוז, אם ישאלו אותו על מה הוא כתב בכל הספרים שלו, התשובה תהיה על משפחות אומללות. זה גם הרושם המרכזי שמותיר הסרט "החלון הרביעי" שיצר יאיר קדר על אודות סיפור חייו של עוז ושודר אמש (ד') בכאן 11. אם אדם נהיה סופר, אומר עוז, זה בגלל פצע שהוא קיבל. "בלי פצע – אין סופר". הפצעים הרבים של עוז החלו בילדותו. אימו פניה התאבדה כשהיה בן 12 בלבד, ובגיל 14 הוא כבר מצא את עצמו מנותק מאביו כילד חוץ בודד בקיבוץ חולדה. את שנות נעוריו בקיבוץ הגדיר עוז כ"שנים רעות מאוד" ואת עצמו באותן שנים הוא מתאר כהומלס, "הייתי נמוך מעשב".
בהמשך, הוא אמנם נישא לבת הקיבוץ והקים משפחה אבל גם היא כנראה לא הייתה נורמלית במיוחד. בתו הבכורה פניה מעידה בסרט שלא היה קל להיות בתו, והבת השנייה גליה שהייתה אתו בנתק ארוך שנים, האשימה אותו בספר שפרסמה לאחר מותו באלימות ובהשפלה. עוז מצדו מתאר בסרט את בתו גליה כסכין שמסתובב כל הזמן בגבו, ולא פלא שנורית גרץ, ידידתו הקרובה מגדירה את חייו האישיים והמשפחתיים כטרגדיה.
אבל הסרט של קידר לא עוסק רק בסיפור האישי והמשפחתי של עוז אלא גם ביצירתו הספרותית ובדמותו הציבורית והפוליטית. הוא מזכיר שעוז יצא נגד תוצאות מלחמת ששת הימים שלושה שבועות בלבד לאחר המלחמה, מזכיר את מאמריו הנוקבים לאורך השנים נגד הימין, ואת מעורבותו ותמיכתו הנלהבת בהסכמי אוסלו. יש לציין שבתחום הזה, אנשי הספרות שמתראיינים לסרט אינם חוסכים מעוז את ביקורתם. הסופר אתגר קרת מגדיר את הכתיבה הפוליטית של עוז כבגידה בכתיבת הפרוזה שלו, ומבקר הספרות אריאל הירשפלד מאשים את עוז בהכפפת הספרות שלו לאג'נדה הפוליטית.
מעבר לקטעי ארכיון ולציטוטים מספריו של עוז בקריינות נהדרת של דרור קרן, הסרט מתייחד בהבאת קטעים מוקלטים משיחות טלפון חשופות שעוז קיים בשנותיו האחרונות עם ידידתו וחוקרת יצירתו נורית גרץ. על רקע הולכי רגל ברחוב התל אביבי, עוז מגדיר את עצמו בשיחות הללו כאדם מפונק ורודף כבוד שאוהב לשמוע את עצמו ומתייסר על הטעויות שעשה במערכת יחסיו עם בתו גליה.
בסופו של דבר, יש משהו מכמיר לב בסיפורו של עמוס עוז כפי שהוא מצטייר מהסרט של קידר. הסרט נחתם בעדותו של עוז שכל האהדה הציבורית והפרסים הרבים שקיבל על יצירתו הספרותית לא הצליחו למלא את הבור הרגשי העצום שנפער בו כתוצאה ממותה הטראגי של אימו. "האישה שהייתה הכי חשובה לך בעולם קמה וטרקה לך את הדלת והלכה".
