רוח אחרת: הממשלה הנוכחית מנרמלת את השקר והופכת אותו להרגל

ליוהאן קרל פרידריך גאוס, שפיתח את נוסחת ההתפלגות הנורמלית, היו הרבה תארים, אבל "נורמלי" לא היה אחד מהם. לדעת רבים גאוס היה המתמטיקאי הגאון הבולט של המאה ה־19, ותרומתו למתמטיקה ולמדע לא תסולא בפז.

התפלגות נורמלית, או גאוסיאנית, או "עקומת פעמון", היא תיאור סטטיסטי לשכיחותה של תכונה באוכלוסייה, שמראה שככל שמתקרבים לממוצע השכיחות עולה, וככל שמתרחקים ממנו היא יורדת. היכולת המתמטית, למשל, מתפלגת באופן גאוסיאני: רובנו קרובים לממוצע, אבל גאוס הגאון היה בקצה הרחוק של העקומה, בבדידות מזהרת.

יאיר לפיד, ראש הממשלה בפועל, סיכם את 100 הימים מאז הקמתה במילים: "החזרנו את הנורמליות". "הממשלה הזאת כבר שינתה את המדינה", הרחיב לפיד, "היא ממשלה נורמלית של אנשים נורמליים". סוף סוף – נורמליות; זהו המסר הסדרתי והבולט ביותר של הפוליטיקאי המרכזי ביותר בממשלה הנוכחית, והוא ראוי לתשומת לב.

למה מתכוון לפיד כשהוא מייחס לעצמו "נורמליות"? אפשר לחשוב על שלוש משמעויות. הראשונה, הנובעת מהגאוסיאניות, היא הממוצע השכיח. מדובר בממשלה של אנשים רגילים. הם מבלים בבתי קפה, יוצאים לחופשה, ורוצים ליהנות מהחיים. אין בהם גדוּלה או בשורה אידאית, אלא שזה יתרונם; קסמם נעוץ במרחקם מהקצוות. ממשלה של אנשים רגילים ושגרתיים. נשמע מוזר? ראו כיצד השמאל והתקשורת משתמשים במובן הזה כדי "לברך" את בנט על חוסר המנהיגות שלו. הוא "מנהל", הם אומרים, וכך טוב. אין מנהיגות, יש שקט.

זו הטעיה כמובן. המנהיגות והיכולות יוצאות הדופן של נתניהו הן שיצרו שקט אמיתי, בעוד התקשורת יצרה רעש מדומה. כיום המצב הפוך. השקט לכאורה הוא תוצאה של שמיכת הפוך העבה שבה חונקת התקשורת את המציאות המבעבעת של כשלים ממשלתיים מהדהדים. אבל זה הטרייד־אוף שלפיד מציע: נחליף את נתניהו, המנהיג שנמצא בקצה הסקאלה, בחבורה של בינוניים ממוצעים, ונקבל שגרה שלווה. יש כנראה מי שקונה את סחורת האנטי־מנהיגות הזאת.

מובן אחר שקשור לנורמליות הוא "רציונליות". המובן הזה שייך לתעמולה הוותיקה של יש עתיד תומכת "הדרג המקצועי" נקי הכפיים, שכביכול הממשלה המושחתת הקודמת הזניחה והתעלמה ממנו. מבחינת לפיד הבירוקרטיה שולטת, ומפנה לנבחרי הציבור זמן לבתי הקפה האהובים עליהם.

הבעיה היא שרציונליות היא מושג חמקמק, וכפי שמוכח שוב ושוב, הטענה שיש לפקידות ידע ייחודי ובלעדי מופרכת למדי. בנוסף, אם יש משהו שמאפיין את הממשלה הזאת, הרי הוא התעלמותה הגמורה מהדרג המקצועי, כשהערכותיו לא מתאימות לקונספציה שלה.

לפיד מודה בפירוש שישראל זנחה את הריאליזם. הוא הוחלף ב"מדיניות חוץ אופטימית, מאירת פנים ופתוחה לדיאלוג", כפי שתיאר שר החוץ במאמר ב"הארץ"

אנו נותרים עם המובן שאליו כנראה לפיד מכוון יותר מכול: נורמלי במובן שפוי, פיכח, צלול. "המרכז השפוי", גם זו תעמולה קלאסית של יש עתיד, ועיקרה להדביק למי שלא תומך במפלגת טלאי השריונים הזאת תווית של ספק־שפויים, חסרי שיקול דעת.

קו ישר מחבר בין התעמולה בניחוח טוטליטרי הזאת לשלל הכינויים שזוכים בהם תומכי הליכוד ונתניהו: "עדר", "מנשקי קמעות", "כת עיוורת", "בבונים", "ביביסטים", ועוד. משותפת להם שלילת שיקול הדעת ממצביעי הימין, בעיקר המסורתיים. לפיד רוכב על אותו גל נבזי ומפלג כשהוא רומז שמי שלא איתו איננו "נורמלי".

שקרים נוחים

אז יש לנו סוף סוף ממשלה "נורמלית". כיצד אפשר לאפיין את ה"שינוי" הזה? מה מנרמלת הממשלה החדשה?

נפנה ראשית לנורמלי החדש הבולט ביותר. ביחס לעניין אחד עם ישראל סירב עד כה לחלוטין להיות "נורמלי": חיי האזרחים. אנחנו בקצה הסקאלה ממש. כל מטייל ישראלי אובד זוכה למשלחות חיפוש וחילוץ, כלואים ושבויים מוכרים לכול בשמם, והיחס לשכול בישראל יוצא דופן. הישראלים וממשלותיהם לא הסכימו לנרמל את המוות והאובדן.

כך עד היום. ציני עד אימה היה ציטוטו התלמודי של בנט, בנאומו בפני עצרת ריקה מאדם באו"ם וחפה מעניין עולמי, ש"כל המציל נפש מישראל כמו הציל עולם ומלואו". זוהי הממשלה הראשונה בתולדות ישראל שמנרמלת מותם של אזרחים. הנרמול הזה פועל יום יום עם עשרות מתים, בלי פנים, בלי שמות, בלי מניין. "הכלת מתים", כלשון שרת הפנים, היא ה"נורמלי" של הממשלה הזאת. קשה להיזכר בהתנהלות דומה בעבר, להוציא אולי "קורבנות השלום" בתקופת אוסלו.

הנרמול הבא קשור למה שהגיע מיד בהמשך דברי בנט על הצלת נפשות: "וזה מה שאנו שואפים לעשות", אמר, ועוד הוסיף: "הקמנו צוות משימה לאומי שמתכנס בכל יום – אני מוביל אותו". בנט מוליך שולל, פעמיים. לא רק שהממשלה "מכילה" את המתים, אלא גם קבינט הקורונה לא כונס במשך כמעט חודש, מכיוון שהמלצות הדרג המקצועי אינן נוחות לממשלה.

אך בנט לא מהסס לכזב במצח נחושה על במה בינלאומית. כי זו עוד מציאות שמנרמלת ממשלת הפרוגרס: הכזב, ההסתרה וההטעיה. זה ההרגל החדש. כפי שבתדרוך לתקשורת שאחרי נאומו הצהיר בנט שמעולם לא אמר "לא קורונה – לא מעניין", ומיד הוצפו רשתות החברתיות בהפרכה של עוד שקר, שלישי בתוך דקות.

שקר הוא אמצעי יעיל למדי לבריחה מבעיות ועונשים. לאדם הממוצע יש תמריץ טבעי לשקר מדי פעם. הבעיה היא שכאשר השקר הופך לנורמה, החברה נפגעת באופן אנוש. לכן חברות מפתחות מנגנונים סוציולוגיים ומשטריים לצמצום ממדי השקר. הממשלה הנוכחית עושה את ההפך הגמור. היא מנרמלת את השקר והופכת אותו להרגל. השקר יעיל ונוח מאוד לממשלה הזאת, מפני שהתקשורת משתפת איתו פעולה. כך הוא הופך ל"נורמלי".

נעבור לנרמול האחרון לפעם זו. קיומנו בישראל, כידוע, הוא אתגר מתמיד. אנו מוקפים אויבים ושונאים, ולכן מחויבים במדיניות ביטחון ומדיניות חוץ שונות משל שאר המערב. רוב מדינות המערב יכולות להרשות לעצמן להיות "ליברליות" ו"קונסטרוקטיביסטיות" במדיניות חוץ וביטחון. ישראל חייבת להיות ריאליסטית לחלוטין. זה עניין קיומי.

והנה, גם כאן הממשלה מנרמלת "שינוי". לפיד מודה בפירוש ובנט בעמימות, שישראל זנחה את הריאליזם. הוא הוחלף ב"מדיניות חוץ אופטימית, מאירת פנים ופתוחה לדיאלוג", כפי שתיאר לפיד במאמר ב"הארץ". המשמעות של זניחת הריאליזם המדיני ונרמול ה"אופטימיות" במציאות חיינו היא בהכרח הפקרת אינטרסים ביטחוניים ולאומיים מהותיים. בצירוף תרבות השקר ה"נורמלית" והפקרת חיי אזרחים ה"נורמלית", מדובר בסיכון לאומי מובהק. נותר רק לקוות שגם אם ללפיד ובנט כל זה נראה "נורמלי", עם ישראל לא יהיה מוכן להסתגל לנורמות ה"שינוי" הללו.