קשה היה להתעלם השבוע בנגב מהמאמץ המשטרתי להראות נוכחות ומשילות. בערב שמחת תורה סיירו במרכז הקניות "ביג" בבאר־שבע פרשים עם סוסים, כדי להגביר את תחושת הביטחון ולמנוע תופעות של בריונות והשתוללות של צעירים בדואים. באותו בוקר התקיימה שם גם פעילות יזומה של לוחמי יחידת האופנועים של יחידת יואב מחוז דרום, ובמהלכה נתפסו אקדח וכדורים ברכבו של תושב בדואי מהפזורה. לילה קודם לכן, בליל הושענא־רבה, פשטו כוחות משטרה על הכפר הבדואי תראבין ועצרו שבעה חשודים בסדרת מעשי שוד מזוין בבאר־שבע והאזור. באותה יממה עצרו שוטרי תחנת ערוער קטין תושב הפזורה, החשוד במעשי ונדליזם בבית העלמין בנבטים לפני כשבועיים.
המאמץ הזה לא בא משום מקום. הוא הגיע אחרי שבוע קשה של התרופפות בביטחון האישי בעיר באר־שבע ובסביבותיה ששיאה היה ברצח שהתרחש בליל שבת בעיר העתיקה. אחמד ג'רג'אווי, עבריין מוכר למשטרה משגב־שלום, נורה למוות בבית עסק לנרגילות. פחות מ־24 שעות לאחר מכן נהרגה תושבת לקיה מירי ביישובה. הסמיכות בין שני המקרים המחישה שוב עד כמה האלימות בחברה הערבית היא לא סיפור של מגזר אחד, שמתרחש בתוך בועה הרמטית של יישובים ערביים. הירי הלא מכוון בלקיה והירי המכוון בלב באר־שבע – שניהם חלק מאותה תופעה שצריכה להטריד כל אזרח במדינת ישראל.
כשמדברים על ביטחון אישי ומשילות, הכתובת הראשונה להטחת האשמות היא בדרך כלל המשטרה. יש הרבה מה לשפר בהתנהלות המשטרתית, בהוספת תקנים של שוטרים ותחנות משטרה, אבל ידיעה מטרידה שפורסמה רק לפני שבוע, הזכירה שיש מערכת נוספת שאחראית להתרופפות הביטחונית, ומשום מה זוכה ליחס סלחני יותר.
ארבעה חודשים אחרי הפרעות שהתקיימו בנגב בתקופת מבצע שומר החומות, התברר שרוב הנאשמים בהתפרעויות שוחררו ממעצר בתנאים מגבילים, בניגוד לעמדת הפרקליטות. 125 מעורבים באלימות, רובם בדואים, הואשמו בעבירות חמורות ובכללן ניסיונות לינץ' וטרור. 80 מהם שוחררו למעצר בית, בניגוד לעמדת המדינה שביקשה להותיר אותם מאחורי סורג ובריח לאורך כל משפטם. בין המשוחררים לביתם היו גם חמישה בדואים, שעל פי כתב האישום הפילו 12 עמודי תאורה בכביש באר־שבע־ערד. בפרקליטות טענו שהנאשמים מסוכנים, אבל שופט בית המשפט המחוזי בבאר־שבע, נאסר אבו־טהה, לא התרגש וציין שלמרות חומרת המעשים, המצב הביטחוני השתנה בינתיים. גם שופט בית משפט השלום בבאר־שבע, יריב בן־דוד, השתמש ברגיעה היחסית בשטח כשהחליט לשחרר למעצר בית בדואי שהואשם בהשלכת חפץ בוער לכביש באר־שבע־דימונה. כתבי האישום אמנם לא בוטלו, אבל אם בתי המשפט לא יחמירו את יחסם כלפי העבריינים, גם באמצעות מעצרים ארוכים, המאמץ המשטרתי לא יספיק.
לא לאורך זמן תוכל ממשלת בנט־לפיד להמשיך להאשים את ממשלות נתניהו בהזנחת הסוגיה הבדואית בנגב. חלפו מאה ימי החסד, והגיע הזמן לחולל שינוי בתחום
נוח יותר להתעלם
גם מנהיגי השלטון המקומי בנגב מוכרחים להתנער, ובראשם ראש עיריית באר־שבע רוביק דנילוביץ'. לאחרונה קראתי את הביוגרפיה החדשה שפרסם ("רק החולמים מגשימים", הוצאת דביר). אף שמדובר יותר בסיפור אישי ופחות בסיפורה של באר־שבע או של הנגב, אני מודה שציפיתי שבין שאר הנושאים תהיה התייחסות כלשהי גם לאתגר של החברה הבדואית, המהווה שליש מתושבי הנגב. דנילוביץ' כותב על ההתמודדות הביטחונית של עירו עם ירי הטילים מעזה ועל ההתמודדות עם הקורונה, על קריית הידע הבינלאומית שהוקמה בעיר, ועל פארק נחל באר־שבע. הוא כותב על הצורך להאציל עוד סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי, ופורס את החזון שלו לנגב לשנת המאה למדינה. לאורך כל הפרקים הללו הוא בוחר להתעלם לחלוטין מהסוגיה הבדואית, ואי־אפשר לחשוד בדנילוביץ' שהוא לא מבין את חשיבותה הקריטית לעתידו של הנגב.
הבריחה של דנילוביץ' מהנושא מאפיינת עוד ראשי רשויות בנגב, שמתאמצים להתמקד בהזדמנויות ולא בבעיות, ועל הדרך גם לשווק את עריהם לתושבי המרכז. אחרי אירועי שומר החומות היה ניסיון להקים פורום של ראשי הרשויות בנגב, יהודים ובדואים, שיעסוק בסוגיית הביטחון ובמרקם היחסים היהודי־בדואי. השקט היחסי שחזר לכבישים, הרדים את דנילוביץ' ואת שאר הגורמים שהיו אמורים לקדם את הפורום, והיוזמה התמוססה.
אבל בימים האחרונים המציאות הכריחה את דנילוביץ' להתייחס לסוגיה. ביום שישי שעבר, אחרי תלונות רבות של תושבים על פחד להסתובב ברחובות, והודעה של הוועד להצלת הנגב, גוף מחאה שהוקם לפני כחצי שנה, על הפגנת ענק בקרוב, פרסם דנילוביץ' פוסט ארוך בנושא. בין השאר הוא הבטיח להציג בקרוב תוכנית שתכלול הרחבת נוכחות משטרתית, הקמה של עוד תחנות ועמדות משטרה ושיטור עירוני, הרחבת שימוש במצלמות ובאמצעים דיגיטליים מתקדמים, ומהלכים נוספים שיגבירו את תחושת הביטחון בקרב התושבים.
דנילוביץ' ייבחן במעשים ולא בפוסטים, אבל מותר לצפות ממנו ליותר מכמה צעדים בתוך העיר שלו. כמנהיג בירת הנגב, שנהנה בעירו מאחוזי תמיכה נדירים (למעלה מ־92% בבחירות האחרונות), יש לו הזדמנות להוביל מהלך גדול לחיזוק הביטחון של תושבי האזור. אמנם כרגע אין לו מספיק סמכויות כדי לפתור את בעיות הביטחון, אבל זו חלק מהציפייה ממנו – לדרוש מהמדינה סמכויות וכלים שיאפשרו לו לשנות את המצב. תושבי באר־שבע צריכים לומר לראש העיר שלהם ברוח דברי מרדכי לאסתר: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
ואחרי המשטרה, בתי המשפט והשלטון המקומי, ברור שאי־אפשר לחולל שינוי משמעותי בתחום הביטחון ללא מעורבות של הממשלה. לא לאורך זמן תוכל ממשלת בנט־לפיד להמשיך להסתפק בהאשמת ממשלות נתניהו בהזנחת הסוגיה הבדואית בנגב. חלפו מאה ימי החסד, והגיע הזמן שהממשלה החדשה תוכיח שינוי בתחום הזה. במקביל להשבת הביטחון האישי באמצעות רשויות האכיפה, הממשלה מוכרחה לקדם את הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. קיימת זיקה ברורה והגיונית בין חיים ביישוב מוזנח ולא מוסדר ובין פשיעה ועבריינות. ההזנחה לא מצדיקה שום פשיעה, אבל זו תוצאה ישירה. כשאלפי צעירים בדואים ממשיכים לגדול באקס־טריטוריה, הם מקבלים מהמדינה מסר עקיף שהם מחוץ לחוק. מהמסר הזה קצרה הדרך ללקיחת החוק לידיים.
