בשעה שבה נכתבות השורות האלה, עוד לא נערכו ההלוויות של בני משפחת בן-אלי ממעלות, שנספו אתמול בתאונה הנוראה בגליל. זו הלוויה שעתידה לטלטל את המדינה כולה. קשה לעמוד בתמונות, או אפילו בידיעה, שאם ושלושת ילדיה איבדו את חייהם בשנייה אחת, ולא פחות קשה לעמוד בידיעה שאבי המשפחה, ראובן בן-אלי, איבד את כל בני משפחתו. הלב בוכה איתו ואיתם, ועם בני המשפחה המורחבת, ומאליה עולה השאלה הנוקבת: איך בכלל יוכל האיש האומלל הזה להמשיך לחיות את חייו? נכון שיש דוגמאות שנותנות מקום לאופטימיות – מאנשים שכל בני משפחתם נספו בשואה ובכל זאת הצליחו להשתקם, ועד דוד חטואל, שאשתו וארבע בנותיו נרצחו בפיגוע בגוש קטיף, וגם הוא מצא בעצמו את הכוחות לבנות משפחה חדשה ולהמשיך לפעול כאיש חינוך מצליח. אבל ברור שמדובר במשימה קשה במיוחד, הדורשת כוחות נפש ותמיכה סביבתית אדירים.
קשה במיוחד להשלים עם האסון הזה, משום שיתכן מאוד שניתן היה למנוע אותו, ולא בקושי רב. נהג האוטובוס הפוגע, זה שחתך לשניים את המונית שבה נסעו בני המשפחה ולא השאיר ליושביה שום סיכוי, היה בן 76, כשמאחוריו גיליון של 51 הרשעות קודמות, חלקן בעבירות חמורות של חציית צומת באור אדום או נהיגה במהירות מופרזת. נכון שגם הנהג עצמו, אשר בסון, שילם בחייו על התאונה אתמול, אבל כמובן שאין בכך שום נחמה. ממילא, השאלות העיקריות שצריכות להישאל אינן כלפי הנהג, אלא כלפי הרשויות, המחוקקת והשופטת גם יחד. הן שאחראיות למצב שבו אדם בן 76, שמטבע הדברים חשוף יותר מנהגים צעירים למצבי דום לב או אירוע מוחי, ומאחוריו גם גיליון הרשעות ארוך, עדיין נמצא על הכביש, ואף מסיע רכב ציבורי שבו עשרות ילדים.
אין כאן ניסיון לאפליה גילאית, ופגיעה בזקנים. אני מכיר את הסיטואציה מקרוב: אבא שלי בן 91, והוא עדיין משוכנע שלקיחת רישיון הנהיגה שלו, לפני כשנה בלבד (!), הייתה מעשה עוול, למרות שלמרבה הצער מזה שנים אחדות הוא כבר כמעט איננו שומע. אני יכול להזדהות לגמרי עם תחושת התסכול שלו על שעוד אמצעי תפקוד חיוני ניטל ממנו, ועדיין ברור לי שזו הייתה החלטה נכונה, ולמעשה הייתה צריכה לבוא כמה שנים קודם.
טבע האדם וחוקי הבריאה קובעים שכל גוף חי צפוי לעבור מתי שהוא מן העולם, וקודם לכן יעבור תהליך קשה ומייסר של הזדקנות (זה המקרה הטוב, שהרי ישנם גם רבים שכלל לא זוכים להזדקן). אין עצה ואין תושייה נגד התהליך הזה, ואולי – עם כל הקושי – טוב שכך, שאלמלא כן מנהיגים שהתקופה המכוננת של חייהם הייתה בימי הפרעונים היו עדיין מנהלים את עולמנו. סביר שגם כל ההישגיות והיצירתיות של האנושות הייתה יורדת לטמיון, אילו ידענו שאין צורך להתאמץ עכשיו על יצירה חדשנית, אלא אפשר לעשות זאת גם בעוד 3,000 שנה. ובכלל, מניין היו נמצאים המשאבים הדרושים לכל כך הרבה בני אדם.
לפיכך, צריך לקבל את הזיקנה ואת המוות כחלק טבעי מן החיים, וממילא לתבוע מבעלי תפקידים שיש בהם אחריות ציבורית, קל וחומר אחריות לחיי אדם, לפרוש מתפקידם בהגיעם לזיקנה. אם שופט בית המשפט העליון חייב לפרוש בגיל 70, למרות שבימינו גיל כזה עדיין יכול לאפשר פעילות אינטלקטואלית ויצירתית מלאה, קל וחומר שנהג הסעות שכל החלטה שגויה שלו עלולה לסכן עשרות בני אדם, צריך לפרוש בגיל כזה. היעדר חוק מחייב בעניין הזה, ואפילו לא תקנות מחמירות שיורו לפחות על בדיקה שנתית מקיפה, ואכיפת הורדה מן הכביש במקרה של בעיה תפקודית כלשהי, יכולים להיחשב כ'רחמנות על אכזרים', שסופה כידוע אכזריות כלפי הרחמנים. במקרה הזה, קשה לייחס לנהג אכזריות. הסימנים הראשונים, שלדברי בוחני התנועה מעידים על בעיה בריאותית שגרמה לנהג לזגזג על הכביש, מעידים אולי שלא הייתה פה כוונה זדונית של הנהג. למרות שמצופה מאדם שיש לו בעיות בריאותיות שייקח בעצמו אחריות ויימנע בעצמו מהסעת ערות נוסעים.
אבל אילו הרשויות היו דואגות לכך באופן שיטתי וקבוע, הן בחקיקה והן באכיפה, חיים צעירים שיכלו לחיות ולשמוח עוד שנים רבות לא היו נגדעים, אסון נורא של משפחה שלמה היה נמנע, ובמקרה המסוים הזה גם חייו של הנהג עצמו היו ניצלים. לא חבל?
