גזר הדין של גרצ'יה איסקיאן, שניתן על ידי שופט המחוזי בחיפה אבי לוי, יכול להוות בסיס לדיון על היחס לפוסט־טראומה במשפט הפלילי, ואולי גם על הרגעים הנדירים שבהם שופטים מוכנים לחרוג מעקרון הגמול וההלימה בענישה לטובת שיקולי שיקום. ללא ספק מדובר בטקסט שהחמלה והאנושיות שהוא מפגין ראויים לימי התשובה והרחמים שבהם הוא ניתן, אך לצד כל אלה הוא משקף את הכשל התפיסתי של מערכות החוק והרווחה בכל הנוגע לממשק שבין סמים לפוסט־טראומה.
60 גרם הרואין טהור הם כמות שאפשר לפתוח איתה "כספומט". איסקיאן, רווק חיפאי בן 34, החזיק את החומר בדירתה של סבתו, ששמחה כנראה לראות את הנכד שלה מתפרנס יפה גם בלי להוציא אלפי שקלים על תואר ראוי, או לרכוש את ה"פתיחה על הפרנסה" בבית הכנסת בליל ראש השנה. הבחור עבד כנהג הובלות וכמבצע קעקועי גוף, ולפרקים גם כמאבטח. לטענתו, השימוש האישי שלו בסמים קשים, והזליגה בהמשך לתחום ה"סחר", נבעו מחוויותיו כלוחם בגדוד דוכיפת שבחטיבת כפיר.
במהלך שירותו סיים איסקיאן את קורס הגיור הצה"לי נתיב, ואף קיבל שתי תעודות הערכה בגין "השתתפות בסיכול מחבלים", אחת מהמ"פ ואחת מהמח"ט. את הסיפורים שסיפר לשופט אף אחד לא בדק. אלה כללו טענה שהוא ראה "גופות מחבלים שנהרגו בקרב וראשיהם נערפו מאוחר יותר על ידי חבריו". עוד סיפר על אירוע שבו הופל בניין בן שבע קומות על מחבלים שהיו בתוכו, ועל היותו בין הלוחמים שנדרשו לחלץ את הגופות מההריסות ולשאתן באלונקות. סיפור נוסף נסוב על מקרה שבו ירה איסקיאן בראשו של מחבל אשר קפץ מחלון בית חד־קומתי, ו"ראה את ראשו מתפוצץ". בנוסף "הוא חזה במפקדו, קצין, בוכה באירוע, ובהמשך הבין שהתאבד בביתו". מותר לפקפק במהימנות הסיפור על עריפת ראשי הגופות, אך אין מחלוקת שהבחור השתתף באירועי לחימה מהסוג שעלול לעורר תגובות פוסט־טראומטיות.
לדבריו, אחרי כל אירוע התקיימה בין הלוחמים "פגישת אוורור, אך לא היה בכך כדי לשחרר מן המצוקה". התסמין הראשון שממנו סבל היו בעיות שינה קשות, אשר ליוו אותו גם לאחר שחרורו מהצבא. במהלך השירות הצבאי השתמש איסקיאן בקנאביס כדי להפיג מתחים וחרדות, וכמה שנים לאחר השחרור, עם התגברות בעיות השינה שלו, שלח ידו להרואין והתמכר לכדורי שינה מסוג "נוקטורנו".
איסקיאן לא אובחן באופן רשמי כסובל מפוסט־טראומה. מתברר שהוא פנה לוועדה רפואית עוד בזמן שירותו, אך מבירורים שערך הבין שאין לו סיכוי לקבל יותר משמונה אחוזי נכות ולכן הפסיק את התהליך. פסיכיאטרית מחוזית מטעם בית המשפט שבדקה אותו, אבחנה תסמינים של תגובה פוסט־טראומטית כרונית ובהם עוררות יתר, חודרנות, הימנעות, התבודדות והסתגרות. הפרעות אלה, אשר נוספו להפרעת קשב וטנטון באוזניים, גרמו למצוקה נפשית רבה ולפגיעה משמעותית בתפקוד היומיומי. בחוות הדעת שהגישה לבית המשפט, קבעה הפסיכיאטרית כי "כל אלו הובילו אותו לשימוש בסמים ולהחזקתם".
מי שסובל מטראומה יחפש בכל דרך מזור לכאביו, וכשהכול אסור הכול מותר. חוסר המודעות של הציבור והיעדר האבחנה של הרשויות מובילים אנשים לעולמות השאול של הסמים הקשים, במקום לקליניקה שיכולה לטפל בהם בחומרים מרפאים
גבולות האמפתיה
בניגוד לפסיכולוגים, שמקבלים כסף כדי לזהות גורמים מודחקים למצוקות נפשיות המביאות להתנהלות הרסנית, אנשי החוק מתעניינים הרבה פחות בעבר של הנאשמים. אנחנו מכירים את ההבחנה שפוסקי ההלכה עורכים בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו: במערכת היחסים שבין אדם לא־לוהיו שייך לדבר על קולא וחומרא, אולם בדיני ממונות כל קולא לתובע היא חומרא לנתבע, ולכן הדיין חייב לנקות רעשי רקע ולהיות מדויק.
הלוגיקה הזו מנחה גם את אנשי הדין הפלילי: אם נדגום עבריינים המרצים עונשי מאסר בכלא, סביר להניח שנמצא ביניהם רבים שהחיים התאנו להם בדרכים העקלקלות שעולמנו עשוי להציע, מילדות עשוקה ועד טראומות מלחמתיות. מאחר שהפרקליטות ובתי המשפט אמונים על שמירת הסדר החברתי, יכולתם של אנשי החוק לתרגם את האמפתיה לסובלים להקלה בעונש – מוגבלת למדי. בסוף מישהו צריך לוודא שאנסים, גנבים ורוצחים ישבו מספיק זמן מאחורי סורג ובריח כדי לשקול ברצינות הסבה מקצועית.
כפי שהראתה ד"ר תהילה שגיא, הדברים הללו נכונים ביתר שאת ביחס לנפגעי טראומה. במאמר שפרסמה בכתב העת "הסניגור", טענה שגיא כי נפגעי פוסט־טראומה נוטים להיפגע יותר בהליכים משפטיים: הפגיעה בריכוז גורמת לעדויותיהם להיראות פחות קוהרנטיות ורציפות, ומפחיתה מהאמון שרוחשים להם; תהליך הקידוד של הזיכרונות הטראומטיים, הכולל הדחקה וניתוק של הזיכרון, מקשה על היכולת לשחזר את הזיכרון כסיפור רציף; וגורם נוסף לפגיעה באמון הוא חוסר ההלימה בין מידת האמוציונליות שהם מפגינים ובין אופי האירוע שהם מתארים – לפעמים הם מדברים באדישות נטולת רגש, ולפעמים בהבעה מוגזמת של רגשות.
ההכרעה לצמצם את ההתחשבות ברקעו של הנאשם עמדה ביסוד החלטת המחוקק בראשית 2012, לחוקק את החוק להבניית שיקול דעת שיפוטי בענישה. עד אז חוק העונשין כלל עונשי מקסימום בלבד, ולשופטים הייתה גמישות מלאה לשקול כל שיקול שייראה להם לקוּלא. חברי הכנסת ביקשו להתמודד עם מה שנראה להם כענישה מקילה מדי של בתי המשפט, וחוקקו את התיקון לחוק. זה כלל מכניזם כמעט מתמטי, שלפיו קביעת העונש תיעשה בשתי פעימות: בשלב הראשון ייקבע מתחם הענישה ההולם ביחס לחומרת העבירה, במנותק מהנסיבות הפרטניות של הנאשם. אלו יישקלו רק בשלב השני, ומהן ייגזר אם עונשו של הנאשם יהיה קרוב יותר לקו התחתון של המתחם או לקו העליון שלו. מטרת התיקון לחוק הייתה מוצהרת – להחמיר בענישה, אלא שאנשי הסנגוריה הציבורית הצליחו להשפיע על הנוסח הסופי ולהוסיף את סעיף 40ד, שקבע כי במקרים שבהם "הנאשם השתקם או יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו".
השימוש בסעיף 40ד חריג יחסית, בוודאי ביחס לעבירות חמורות כמו סחר בסמים, שבהן הענישה הנקובה בחוק עשויה להגיע לעשרים שנות מאסר. במובן הזה, העונש שנגזר על איסקיאן חריג למדי: ארבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ללא קנס. השופט ציין בגורמים להקלה את רקעו הנפשי של הנאשם, עברו הנקי, הזמן שחלף מביצוע העבירות, ושמונה תסקירים שהצביעו על "הדרך השיקומית יוצאת הדופן שאותה עבר".
לבן כמו סדין
פסק הדין הזה הוא הזדמנות לדבר על פקודת הסמים הישראלית, ובעיקר על חוסר העדכון והרלוונטיות שלה למציאות העכשווית. הפקודה, משנת 1973, קובעת עונש של "מאסר עשרים שנים או קנס פי עשרים וחמישה מן הקנס האמור" (בערך 200 אלף שקלים) למי שמגדל, מייצר או מחזיק סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, ושלוש שנים למי שמחזיק סמים לצריכה עצמית. הפקודה כוללת אמנם הוראות מיוחדות ל"עיסוק בקנבוס לצרכים רפואיים ולמחקר", אך ככלל, ברשימה הארוכה שלה אין כמעט הבחנה בין סוגי החומרים.
איסקיאן החזיק בבית סבתו הרואין בכמות שמספיקה למאות מנות. הרואין הוא דוגמה מובהקת לרעל נורא המכלה את הגוף ואת הנפש של משתמשיו. מי שסייר פעם בדרום תל־אביב וראה נרקומנים נטולי צלם שרועים בסמטאות אפלות, הבחין שהם בדרך כלל צמודים למזרק עם הרואין. רמת ההתמכרות שהחומר יוצר גבוהה מאוד, לפעמים אפילו אחרי שימוש בודד. משתמשים חסרי מזל עלולים לחטוף התפרצות של סכיזופרניה בלתי הפיכה בעקבות שימוש בחומר.
הקוקאין נחשב אלגנטי קצת יותר, אבל גם עליו שרה להקת משינה "השטן, הוא לבן כמו סדין", ולא בכדי. מדובר בסם מסכן חיים. לקבוצת הסמים המסוכנים מאוד צריך להוסיף את סמי הפיצוציות, שבחלקם מעורבים רעלים קשים, כפי שראינו רק לפני שבוע באירוע שבו הובהלו לבית החולים אנשים שקנו "נייס גאי" שהיה מעורב עם רעל עכברים.
מול אלה ישנם חומרים עם תכונות שונות לחלוטין, שבשנים האחרונות נכנסים בדרך המלך לעולם הטיפול הנפשי. הדוגמה הטובה ביותר היא ה־MDMA, שנמצאת בשלבים מתקדמים לקראת אישורה על ידי מנהל התרופות האמריקני (FDA), כתרופה חוקית במסגרת טיפול פסיכותרפי בהפרעות פוסט־טראומה (PTSD). החומר מאפשר למטופלים לשחזר את החוויה הטראומטית במצב רך ופתוח, בנטרול התגובות הפיזיות והנפשיות החריפות שיוצרות את המצוקה, ובכך לעבד אותו ולעבור אינטגרציה מרפאת.
מי שמוביל את המגמה העולמית הם חוקרים אמריקנים וישראלים, שערכו ניסוי קליני רחב היקף במרכז לבריאות הנפש בבאר־יעקב. הטיפול, שתועד בסרט "טריפ של חמלה", הציג תוצאות יוצאות דופן בטיפול בטראומות. מנהלת המחקר בישראל, ד"ר קרן צרפתי, מסרה למקור ראשון כי "המחקר שלנו, שבודק את השפעתה של פסיכותרפיה משולבת MDMA על PTSD נמצא בפאזה השלישית, שאחריה, אם התוצאות ימשיכו להיות כה מוצלחות, אנו מקווים לקבל את אישור ה־FDA. אני מניחה שזה ייקח כשנתיים".
לדברי צרפתי, "מדובר במטופלים שסבלו מהפרעות טראומטיות במשך שנים ארוכות – 17.8 שנים בממוצע, ובינתיים תוצאות המחקר מעוררות הרבה תקווה. שישים ושמונה אחוז מהמטופלים של פאזה שנייה, כלומר שנה מסיום הטיפול, ושל פאזה שלישית – בינתיים בדקנו חודשיים מסיום הטיפול, הבריאו מתסמיני ה־PTSD. בעקבות התוצאות הללו, ה־FDA הכריז על המחקר אחרי פאזה שנייה כמחקר פורץ דרך".
מממנת המחקר היא ההתאחדות הרב־תחומית ללימודים פסיכדליים (MAPS), התומכת במחקר שיטתי של חומרים משני תודעה שונים: פטריות הפסילוסיבין, האיבוגה האפריקאית וגם האיוואסקה, מרקחת צמחים שמקורה באמזונס. עם הזמן מצטברות אינדיקציות לכך שחלק מה"מדיסינות" הללו – כינוי לתרופות שמאניות מרחיבות תודעה – נושאות איכויות תרפויטיות יוצאות דופן, שעשויות להביא מזור מהיר יחסית לחולים ולחסוך מהם התמכרות לתרופות פסיכיאטריות קשות.
אגב, ישראל היא חלוצה גם במחקר העוסק בשימושים רפואיים ותרפויטיים בזני הקנביס, מעבר לשימוש בו כמשכך כאב. מספר החברות הישראליות שמחזיקות מחלקות מחקר ופיתוח בנושא ושיצאו בשנים האחרונות להנפקה בישראל או בארה"ב, היא לא פרופורציונלית ביחס לצורכי השוק המקומי.
הטיפול המבוקר באמצעות "מדיסינות" שונה מאוד מסצנת הסמים הרחובית: הוא נעשה במרחב טיפולי מוחזק בידי אנשים שעברו הכשרה, וישנה הקפדה על פרוטוקולים, מינונים ואיכות החומרים. הוא ניטל כחלק מתהליך אינטרוספקציה פנימית, ולא כאמצעי לאסקפיזם ובריחה. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה: מי שסובל מטראומה יחפש בכל דרך מזור לכאביו, וכשהכול אסור הכול מותר. חוסר המודעות של הציבור והיעדר האבחנה של רשויות אכיפת החוק מובילים לכך שאדם כמו איסקיאן הגיע לעולמות השאול של ההרואין, במקום להגיע לקליניקה שיכולה לטפל בו בחומרים מרפאים.
