אחריות מיניסטריאלית היא מונח שרודד עד כדי שבישראל 2021 לקיחת אחריות ציבורית משמעה אחת – "לשים את המפתחות וללכת הביתה". זו טעות ומחירה היקר הוא התנהלות שתכליתה גלגול האשמה אל פתחם של אחרים במקום לקחת אחריות, לגבש מדיניות, לדווח ולתקן כשצריך. וזה לא דיון תיאורטי אלא מעשי כי אם אחריות הייתה התשתית לקבלת ההחלטות של משרד הבריאות בנושא הקורונה, מצבנו היה טוב יותר.
בשבועות האחרונים התקיים דיון סוער בשאלת חיסוני הקורונה בבתי הספר. שר הבריאות בחר, והצליח, לגלגל את האחריות לחיסון בני נוער לפתח משרד החינוך. בכך התחמק מאחריות, השתלט על סדר היום ויוכל להציג את שרת החינוך כאשמה בעליית התחלואה ובסגירת המשק – אם יתרחשו. הורוביץ גלגל אחריות כי יותר משחשוב להשתלט על הקורונה, להתניע את המשק או לחשוב על טובת הילדים, חשוב "לא לצאת אשם" ולא "לשאת באחריות מיניסטריאלית למחדל". ואגב, זה גם היה פשוט עבורו, כי דעת הקהל הישראלית המורגלת בביטויים מהעולם הצבאי, קלה על ההדק לתקוף את מי שלא "מתגייס למאבק בקורונה", וכמו מקבלי ההחלטות לא סופרת ילדים ונוער. הדיון הזה, שהחל שישה שבועות לפני 1 בספטמבר, גזל משאבי זמן יקרים שנועדו להיערכות שני המשרדים, החינוך לקראת הלימודים והבריאות לייעול מערך ההתחסנות.
"שר הבריאות – שיתעסק בבריאות ושרת החינוך – בחינוך", אמרה שאשא־ביטון כדי להוריד את "רוחב הפס" שתפס הדיון. לא רק משום שלגבי חיסוני הקורונה, להבדיל משאר החיסונים הניתנים כבשגרה מזה עשורים, עדיין יש מחלוקת ערה, אלא על מנת לדחות את הדיון. משום שבעצם קיומו עודד הורים "לשבת על הגדר", הסיר מהם אחריות והעביר את מלאכת השכנוע והחיסון לבית הספר וגרוע מכך, תרם לעלייה בתחלואה.
השרה הנוכחית, להבדיל משר הבריאות ודומיו, הבינה מבפנים את ההשלכות של מהלך חיסונים בבתי הספר. הסיכונים שבלחץ חברתי, השלכות התיוג והעומס על תלמידים, מורים ומחנכים בעוד מטלה שאינה מתחום החינוך בתקופת משבר וחוסר ודאות. שאשא־ביטון ניסתה למנוע את אלה והתייצבה נגד שיח מתלהם ופופוליסטי ביודעה שלילדים ולנוער אין תקציבים, לובי או יכולת ממשית לייצג את טובתם האישית, למעט אחת שתייצגם – שרת החינוך.
אז נכון, היא אמרה "פשע". דיברה מדם ליבה וכנראה השתמשה במונח חריף מדי – ותיקנה – רק שבכך שיחקה לידי מבקריה שנתפסו למונח ולא למהות. והמהות היא שחרפה ועוול להטיל סד לחצים אדיר כזה על המערכת הכי חשובה שיש לנו, מערכת החינוך, שאתגריה עצומים ממילא, בעוד ישנם פתרונות שהנזק שבהם קטן יותר – אבל מי מקשיב למהות. כי לא רואים את הילדים ואת הנוער והם נדחקים לשוליים; כי העלאת תקציב החינוך לא קרתה; כי לא צמצמו כיתות לממדים שהיו מאפשרים פתיחה מושכלת ובכלל את מה שהיה מעניק לחינוך ולחברה בישראל את מאיץ הקדמה לו היא משוועת – בוסט אמיתי וחשוב לא פחות מבוסט החיסון השלישי. יש לנו שרת חינוך שמבינה בחינוך, שעשתה דרך על מנת להגיע לתפקיד זה, שאתגרי המערכת ברורים לה יותר מלכל שר אחר בממשלה ושמבינה מהי אחריות מיניסטריאלית.
ובאשר למשרד הבריאות, בשם האחריות המיניסטריאלית תפקידו אינו "להעביר אחריות" למשרד אחר, אלא לתכנן, להקים, לייעל, ולייעל שוב, את מערך החיסונים ולתקן כשצריך. וזה אומר לדרוש תקציב למימון ניידות לבדיקות, חיסונים וכוח אדם במרכזי תחלואה; לגייס את שר הפנים ואת הרשויות לתקצב ולהקים מערך של ניידות חיסון ברשויות אדומות; לדרוש שראשי ערים יפתחו מוקדי התחסנות ובדיקות במרכזי שכונות בהן שיעור המתחסנים קטן או יציבו ניידת מד"א במרכז המסחרי או ברחבת ביה"ס בתום יום הלימודים. כך יגיעו ישירות לא רק לבני הנוער אלא לקהל היעד העיקרי –הלא מחוסנים, ובתוך כך תימנע פגיעה בפעילות ביה"ס ובמרחב החינוכי. אבל זה לא קרה, ולא נשמעה דרישה כזו משרי האוצר והפנים, כנראה משום ששר האוצר מחזיק את המפתח לתקציבים וכי לראשי רשויות וערים יש לובי חזק, ולהבדיל – לחינוך ולילדים – אין לובי ואין תקציבים. זה יכול להשתנות, אם רק נתלהם פחות, אם נרשה להם לטעות בתנאי שיתקנו וישפרו, ואם נבין, והם יבינו, שאחריות מיניסטריאלית היא אחריות לניהול תחום לטובת הציבור כולו והרבה יותר מאשר "לשים את המפתחות על השולחן".
