האמת שלי: להילחם בשקרנים קטנים, לא בדרקונים אימתניים

האמת שזה היה עוד בוקר חצי־סתמי וחצי־כיפי בתוכנית הבוקר של ערוץ 13. אני מבלה שם לא מעט, ודי נהנה. תוכנית בוקר זה כיף, מכמה סיבות. הראשונה היא שאני מתחמק מהבית בסביבות חמש ועשרים, שזה מעייף בטירוף אבל חוסך ממני להעיר, להלביש, להאכיל ולקחת את הילדים למוסדות החינוך. זה כיף גם כי זה מכניס אותי ליום מוקדם: ברבע לשמונה אני כבר בדרך כלל אחרי שני אספרסו שאברי גלעד הכין לי, שלושה ריבים עם אטילה שומפלבי, וארבעה פאנצ’ים, מתוכם שלושה בינוניים. הספק טוב, לא?

השבוע, ביום שני, שוב הזדמן לי להגיע לאולפן. הכול התנהל על מי מנוחות. דיברנו על כותרות העיתונים, קצת על שמחת תורה, וכמו בכל בוקר, בפטנט נחמד של תוכנית הבוקר של אברי ורותם ישראל, כל אחד מחברי הפאנל נתן מילה טובה למשהו שקרה. אני אמרתי מילה טובה על איציק סעידיאן, שפקח את עיניו, וייחלתי שיהיו כמה שפחות אנשים שייאלצו להגיע למצבו. ואז ראיתי בזווית העין שמישהו נכנס לאולפן. בהתחלה לא זיהיתי, כי הפנסים סינוורו אותי. אבל אז אברי קרא מהטלפרומפטר את השורה: “עוד מעט יהיה כאן סגן השר אביר קארה ממפלגת ימינה”.

יותם, עזוב אותך

חשבתי לבקש לצאת מהאולפן. היינו עשר דקות לפני סיום, ובדרך כלל משחררים אחד מחברי הפאנל כשמגיע האורח. אני יכול לשהות באותו אולפן לצד אביר קארה, אבל החבר’ה מימינה פשוט לא באים לי טוב. אני לא מראיין אותם בתוכנית הרדיו שלי (חוץ מאת הח”כים הנורווגים שלהם), משתדל להאזין כמה שפחות לראיונות שלהם בתוכניות אחרות, מעביר ערוץ כשהם מופיעים בטלוויזיה ובאופן כללי מתכחש לקיומם. בסדר, יש מצב שאני קצת אובססיבי לגביהם. תמיד קשה לראות ברחוב אקסית שממש אהבת הולכת מחובקת עם החבר החדש שלה. בטח כשהחבר החדש שלה הוא כל מי שהסביר בלהט במשך שנים כמה פשיסטית ופרימיטיבית האקסית הזאת.

המפיק באולפן הכניס כיסא נוסף, הציב אותו ממש לידי והושיב בו את האביר מימינה. היינו בהפסקת פרסומות. בדרך כלל כשמושיבים לידי אורח בהפסקה כזאת אני מחליק איתו שיחה סתם כדי שירגיש רגוע וזורם כשיידלקו המצלמות. הפעם השתרר שקט מתוח. הפרסומות נגמרו, ואברי ורותם החלו לראיין את קרא. בדקות הראשונות ניסיתי להקשיב כמה שפחות ולצרוח לעצמי בראש “יותם, אל תתערב. יותם, מה אתה צריך את זה. יותם, עזוב אותך באמא שלך”. ודי הצלחתי.

קארה דיבר בלהט על השינויים האדירים שהממשלה הזו עושה, ואיך הוא אוטוטו מחסל את הרגולציה הישראלית שמאפשרת לטבח להכין אורז ועדשים בנפרד אבל לא מאפשרת לו להכין מג’דרה. אכן, רפורמה חשובה שאין ספק שרבים מבוחרי ימינה העלו לנגד עיניהם כשבחרו במפלגה עם השם המחייב “ימינה”. אבל וואלה, הצלחתי לשתוק. כפיים. בכל זאת, מדברים על נושא מרכזי כמו מג’דרה. אבל עצרתי את עצמי.

אז, לקראת סוף הריאיון, עבר האביר מימינה לדבר על נאומו הצפוי של ראש הממשלה בנט באו”ם. קרא אמר שבנט הולך ללמד את העולם על ההצלחה הישראלית מול הקורונה, ואפילו פה הצלחתי לשתוק. אז הוא הוסיף שהנושא הפלסטיני כמובן לא יהיה על הפרק, כי זה ראש ממשלה שמגיע מהימין העמוק. פה אני מודה שנפלתי, וחשתי צורך לעקוץ קלות ולהגיד שמובן שהוא לא יעלה את הנושא הפלסטיני, כי הוא לא יכול להרגיז את השותפים ממרצ ומהעבודה, שלא ממש חושבים כמוהו.

קארה לא נשאר חייב ואמר לי “צר לי לפעמים לשמוע אותך שאתה מחליש את הממשלה מימין במקום לחזק אותה”.

מכירים את האנשים שמספרים על רגע קריטי שבו כל חייהם עברו לנגד עיניהם? אז מול עיני עברו באותו הרגע עשרות אם לא מאות שקרים שאנשי מפלגתו של קארה שיקרו לי באולפנים, בוואטסאפ ובשיחות טלפון וגם פנים אל פנים. אמרתי לקארה שגם לי צר לשבת לצד מישהו ששדד אותי, אבל זה התפקיד. אחר כך המשכנו קצת להתנצח. הוא אמר לי דברים, אני ביקשתי בילדותיות (שאני גאה בה) שיחזיר לי את הקול; הוא טען שאני צריך להיות מרוצה כי הם הקימו ממשלה קטנה ויעילה, ממשלת סטארטאפ, ואני לא הספקתי להגיד לו שאין סטארטאפ שהיה מתנהל ככה ושורד את סבב ההשקעות הראשון. ומה? קטנה ויעילה? שמעתי נכון?

נס קטן

הריאיון נגמר, יצאנו לפרסומות, אבל ההתנצחות נמשכה. קארה קם מכיסאו ועבר למקום נוח יותר, ליד אטילה שומפלבי שמשתתף גם הוא בפאנלים. המשכנו קצת להתנצח והוא זרק לי את המשפט הנפלא “מתי הפכת להיות שופר של ביבי?”. זה מצחיק, כי בשמונה השנים האחרונות קראו לי כל כך הרבה פעמים שופר של בנט. סגירת המעגל הייתה אירונית במיוחד. כשהוויכוח הגיע לרע”ם הוא התלהט עד כדי כך שקארה צרח עליי שמנסור עבאס הוא לא תומך טרור, ואם אני רוצה אני יכול לפרסם את זה. אז הנה, פרסמתי.

אני מודה שהרגשתי די בודד באולפן. לא קל להגיד לאנשים האלה, בכל מפגש ומפגש, שהם חבורה של שקרנים שגנבו את הקול שלי. הסביבה תמיד מסתכלת עליך במין מבט של “תתבגר כבר”, כאילו אני מתבכיין על סוכריה שמישהו לקח ממני, ולא כי דפקו לי את הזכות המרכזית בחיי האזרח, הזכות לבחור. ואני לא מדבר על מה שהיה – זה כבר מאחוריי. אני מדבר על העתיד. מעכשיו כל אדם סביר צריך להסתכל על האנשים שהוא בוחר לא בתור מנהיגים ומובילי דרך, אלא בתור נוכלים בפוטנציה.

יצאתי מהאולפן חצי־מחויך וחצי־עצבני. מחויך כי אין דבר שעושה לי טוב יותר מלהגיד למישהו את האמת בפנים. עצבני כי מסביב כולם מאותתים שאני צריך להתבגר כבר. הטריק הכי גדול של מאתרגי הממשלה הזו הוא לשדר את התחושה שלא קרה כלום בעצם, להסתכל עליך במבט חלול ולתייג אותך כמשוגע של העיר שצורח שחייזרים חטפו אותו בלילה. אני מודה, הם מצליחים בזה לעיתים, וגורמים לי לא פעם לתהות אם לא הגזמתי. למזלי מדי פעם, כמו נס קטן, מגיע מפגש עם אביר שגורם לי להבין שאני לא נלחם בדרקונים אימתניים אלא בשקרנים קטנים.