בחול המועד סוכות יצאנו לטיול לילה בנחל חווארים – מסלול יפהפה, שמומלץ ללכת בו בלילות ירח מלא. לכאורה באמצע כל חודש עברי אפשר לצאת למסלול הזה. בפועל יוצאים אליו מטיילים כמעט אך ורק בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח. מדוע? כי את כלי הרכב צריך להשאיר בתחילת המסלול או בסיומו, באמצע שום מקום. בנגב, כידוע, אי אפשר להשאיר כלי רכב סתם כך באמצע שום מקום, כי משהו לא טוב יקרה להם. אתם לא צריכים שנגיד לכם מה בדיוק יקרה, הרי אתם יודעים. גם באתרי האינטרנט שמספרים על המסלול מצוינת השמירה על המכוניות בעמימות: "בלילות ירח מלא מעמידה רשות הטבע והגנים שמירה בחניון הסרפנטינות". שמירה מפני מה, שמירה ממי? אין צורך לדעת. יש שמירה, בואו.
אתמול ניסתה אישה ערבייה לדקור שוטרים בעיר העתיקה בירושלים. במבזקי החדשות הכריזו כמעט פה אחד ש"חשודה ניסתה לדקור שוטרים ונוטרלה". האם זה פשע פלילי שנגדע באיבו? האם ה"חשודה" נתפסה חיה או מתה? מה זה בכלל אומר, "נוטרלה" – המונח הזה אמור לשמש לתיאור חפצים דוממים כמו פצצות, לא בני אדם. בדיוק כמו במקרה הקודם, גם כאן סומכים עלינו שנדע לבד, שנצליח לפצח בעצמנו את הקוד.
למה, בעצם? מדוע אנחנו דואגים להציב שמירה בחניון כדי לאפשר לישראלים לטייל בארצם? נחל חווארים אפילו לא נמצא ב"שטחים" רחמנא ליצלן. אם נגיד ונכתוב את האמת – שיש תופעה של אזרחי ישראל הבדואים שמשחיתים, מפרקים וגונבים כלי רכב לפרנסתם – אולי נצטרך בשלב מסוים להתעמת עם העובדה הזו, ולהתחיל לעשות איתה משהו. הוא הדין בעניין הדקירה בעיר העתיקה. מה בדיוק הבעיה לכתוב את האמת: מחבלת נורתה למוות? מה פשר כיבוס המילים הילדותי והמתפנק הזה – "חשודה", "נוטרלה" – אם לא טמינת ראש בחול וניסיון לרכך, לעגל, לשייף את המציאות?
הבעיה הגדולה ביותר היא שכאשר לא אומרים את האמת, השקר נכנס. אין ואקום. כשמכבסים מילים, המציאות עוברת סחיטה. זה בדיוק מה שקרה השבוע במפגש אומלל בין סטודנטית בווירג'יניה לסגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס. הסטודנטית המוסתת והבורה האשימה את ישראל בלא פחות מאשר רצח עם, ג'נוסייד בשפתה. זו אפילו לא הייתה האשמה אלא קביעת עובדה, כהכנה לשאלה.
היו זמנים שסגן נשיא ארה"ב לא חשש לומר אמת. דוגמה לא רעה אפשר לתת מסגן הנשיא הקודם, מייק פנס, אבל נרחיק לכת עוד יותר, לסגן הנשיא הראשון בהיסטוריה האמריקנית, ג'ון אדמס. כך הוא כתב על היהודים וארץ ישראל במכתב ששלח לידידו היהודי עמנואל נח: "הייתי מייחל בלבי, שהלוואי והיית עומד בראש מאה אלף יהודים, צועד עמם לתוך יהודה, כובש ארץ זו ומחדש את שלטונו של עמך בה". המילים נכתבו לפני קצת יותר ממאתיים שנה, אבל זו הייתה האמת האמריקנית הברורה, שבזכותה נכרתה הברית היוצאת דופן בין ארה"ב לעם היהודי, ולאחר מכן בין ארה"ב למדינת היהודים. אמת שיודעת היסטוריה, אמת שלא מתביישת להביט במציאות נכוחה.
אלא שבעשורים ובשנים האחרונות האמת הזו מתערערת. וכך, כחלק מהערעור המתמיד על האמת, הגענו למצב בעייתי ביותר שבו סגנית נשיא ארה"ב מהנהנת באמפתיה לעבר סטודנטית שמשקרת שקר מתועב על העם היהודי שחזר לארצו, ואז – במקום להעמיד אותה במקום ולומר לה שזהו שקר גס וחמור – היא מעודדת אותה ואומרת לה "זו האמת שלך, ואסור להשתיק אותה".
הבלבול המוסרי הזה קשור בקו ברור ומסוכן לליברליזם קיצוני שאין בו אמת אחת, אלא שלכל אחד יש אמת משלו ולאיש אין רשות לדכא את ביטויה. זו גישה שמכשירה כל שרץ, כל שקר, ששומטת את הקרקע מתחת לכל אמת בסיסית שבסופו של דבר מחזיקה את האנושות ומונעת ממנה מלהתפרק. כשסגנית נשיא ארה"ב לא מסוגלת לבלום סטודנטית שאומרת שקר מוחלט, זהו שפל לדמוקרטיה הליברלית שאולי נותנת לכל אחד זכות ביטוי, אבל חותרת תחת עצם קיומה. אי אפשר לנהל חברה אנושית שלא מתבססת על מצע דק כלשהו של אמת בסיסית שאין עליה עוררין. ברגע שמותר לומר הכול, ולכל אחד "האמת שלו", אפשר לכבות את האור.
"עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", אמר דוד בן־גוריון בנאום יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל. הגיע הזמן לשדרג את אמרת הכנף הזו, ששובשה עם השנים ל"לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". האמת לא משתנה, אבל התרבות כן. עתידנו תלוי כיום גם במה שיאמרו ויעשו הגויים, וכמובן במה שיאמרו ויעשו היהודים. כדי שנוכל לחזור לעשות את הדברים הנכונים שישמרו על עתידנו, אנחנו חייבים לומר את הדברים שתרבות המערב אוסרת עלינו לומר – את האמת.
והאמת היא שחייבים לפתור את בעיית המשילות ופירוק המכוניות בידי בדואים בנגב, שצריך להרוג מחבלת שבאה לדקור שוטרים, ושלא נותנים לסטודנטית להאשים את מדינת ישראל ברצח עם. אחרי שנתרגל שוב את האמיתות האלה, בלי פחד משתק מכבלי השפה החדשה והמהונדסת שאנחנו כופים על עצמנו, גם המעשים הנכונים יהפכו לקלים הרבה יותר.
