נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם מקפידים לשלול בעקביות כל ניסיון לייחס את פסיקות העליון לעמדות הפוליטיות של שופטיו. פעם אחר פעם, כמעט בכל נאום פומבי, הם הודפים בזעף טענות על שיקולים פוליטיים בשפיטה. "טעות לנסות לתייג או לנכס את שופטי ישראל בענייני שפיטה למחנה פוליטי כזה או אחר", הצהירה אסתר חיות בנאום לפני כשלוש שנים. בנאום אחר בחורף שעבר היא אף הדגישה שהביקורת הנמתחת על פסקי הדין של העליון "אינה נחלתה הבלעדית של קבוצה פוליטית כזו או אחרת", ואלו רק שתי דוגמאות מני רבות.
המאמץ להגן על תדמיתו הא־פוליטית של בית המשפט נועד להדוף את הדרישה הגוברת במערכת הפוליטית בשנים האחרונות להשפעה רבה יותר של הכנסת והממשלה על בחירת השופטים. שהרי אם מלאכת השפיטה היא עניין מקצועי גרידא, הגיוני להשאיר אותה כולה בידי אנשי המקצוע, אבל אם השפיטה מונחית לפי תפיסות ערכיות ופוליטיות, לא טוב לתת דווקא לשופטים המכהנים כעת להשפיע השפעה מכרעת על בחירת השופטים הבאים. לכן מובן מדוע חשוב כל כך לשים לב דווקא לרגעים הלא נדירים שבהם נקרעת מסכת המקצועיות המזויפת מעל פני השופטים, ונחשפים המניעים האמיתיים של הפסיקה – כפי שקרה השבוע.
תנועת רגבים ביקשה מבג"ץ להורות למדינה להרוס את המבנים בחאן אל־אחמר. המדינה מודה אומנם במחויבותה לפנות את המקום, אך מבקשת ארכות פעם אחר פעם ונמנעת מלהצהיר שתממש את צווי ההריסה. בקשת הדחייה הרביעית במספר עוררה את חמתו של ראש ההרכב, השופט נעם סולברג, ובהחלטתו שפורסמה השבוע קיבל אומנם את הבקשה, אך שפך אש וגופרית על התנהלות הממשלה. "אין ספק כי קרב היום שבו לא נוכל עוד להשלים עם אי בירור העתירה, ונידרש להכרעה ברורה, לשבט או לחסד", כתב סולברג. "גם אם בכוחם של ניסיונות לקדם מתווה כזה או אחר לדחות מעט את הקץ, לא ניתן למתוח את החבל עד בלי די. גם לניסיונות אלו קִצבה וקץ. מגיע שלב שבו הניסיון הופך לביזיון; עם הדבר הזה, אין להשלים. תפקידנו כשופטים לברר את העתירות שלפנינו; זו מלאכתנו, זו חובתנו. איננו יכולים לשבת בחיבוק ידיים, באפס מעשה, אל מול גרירת רגליים".
ביקורת כזו אינה אופיינית להחלטות כאלו, אך תגובתו של השופט ג'ורג' קרא להחלטת ראש ההרכב הייתה חריגה פי כמה. "אני מסתייג מכל מה שכתב חברי השופט סולברג בפסקאות 1 עד 10 ו־12 להחלטה, ומסכים רק לאמור בפסקה 11", כתב קרא ולא נימק, כאילו אין זה מכבודו להסביר את הסתייגותו. גם כתבי משפט הידועים כמגיני בית המשפט העליון תמהו עליו. אך בעצם אין סיבה לתמוה: מתחת למסכת המכובדות הא־פוליטית שעוטים שופטי בג"ץ מסתתרים ערכים אידיאולוגיים מובהקים ועמדות פוליטיות צלולות. הם בני אדם כמוני וכמוכם.
בעוד כחודשיים צפויה הוועדה לבחירת שופטים, בראשות שר המשפטים גדעון סער, לבחור ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון. השופטים הללו ישפיעו על פני בית המשפט במשך שנים רבות. אך אף ששופטי העליון עוסקים לא מעט בסוגיות פוליטיות, נציגי המערכת הפוליטית הם מיעוט בוועדה. המציאות המעוותת הזו חייבת להשתנות, אבל עד שתשתנה ראוי שהפוליטיקאים החברים בוועדה יעשו שימוש מושכל בכלי שהעניק להם המחוקק ב"חוק סער", המחייב רוב של שבעה שופטים לבחירה לבית המשפט העליון. רק אם הפוליטיקאים הימנים בוועדה יעמדו בנחישות על בחירת שופטים בעלי נטייה שמרנית־ימנית, הם ימנעו נזק כבד למדינת ישראל ובכייה לדורות.
