חלום חייה של האופוזיציה הוא שהממשלה תיפול. בימין יודעים שהסיכוי לא גבוה, אבל החלום קיים; הבעיה היא שגם אם יתגשם, הוא יוביל למבוי סתום. אם הממשלה תיפול וישראל תלך לבחירות, לא צפוי להשתנות דבר.
סקרי המנדטים העדכניים ביותר אכן מורים על תנועת מנדטים. אם הציבור ילך שוב לקלפיות, נפתלי בנט וגדעון סער עשויים להיאבק על הישרדותם הפוליטית, עד כדי כך שיש בימין מי שמתנגדים להורדת אחוז החסימה בתקווה שימינה ותקווה חדשה לא יצלחו אותו. ועדיין, המצב בסקרים לא שונה מאוד ממאזן הכוחות הפוליטי כרגע. הסיכוי לקואליציה של 61 חברי כנסת ממפלגות ימין נמוך עד בלתי קיים, בוודאי אם לא כוללים בה את ימינה.
קוביית הגורל המכושפת מתעקשת לנחות שוב ושוב על אותם המספרים, או שההשגחה העליונה מנסה לרמוז לנו משהו – כך או כך, בשורה התחתונה התוצאה דומה להפליא לתסבוכת הפוליטית של ארבע מערכות הבחירות הקודמות.
הציבור לא מטומטם, והוא לא ממש מרוצה מהתנהלות הממשלה הנוכחית. הציונים שהוא מעניק לבנט ולחבריו אינם גבוהים, בוודאי בכל הקשור לטיפול בקורונה. אישית ראש הממשלה זוכה לאחוזי תמיכה נמוכים בסקרים, פחותים מאלו של יאיר לפיד – ולעיתים גם מאלו של בני גנץ. אבל על אף אי שביעות הרצון המוצדקת, טראומת ארבע מערכות הבחירות נצרבה בתודעה הציבורית מימין ומשמאל, והדבר האחרון שהציבור רוצה הוא ללכת שוב לקלפיות.
יש בוודאי אוהדי ימין נלהבים שמחכים בקוצר רוח לנפילת הממשלה, ומטבע הדברים קולם נשמע בעוצמה ברשתות החברתיות. השאלה מה יקרה ביום שאחרי נפילתה פחות מעסיקה אותם – העיקר שממשלת בנט תיפול. מבחינתם אפשר ללכת לקלפי שוב ושוב עד שינצחו. בטענותיהם יש לא מעט היגיון, אבל רוב הציבור לא איתם. ספק אם רוב הימין לצידם. מרכז הציבור, כנראה, נהנה מתחושת השקט.
השקט עצמו מזויף. הבעיות שהיו בממשלת נתניהו דומות מאוד לאלו שהממשלה הנוכחית מתמודדת איתן, גם אם באופן שונה מעט. מתחים בתוך הקואליציה צצים שוב ושוב. חלוקת הג'ובים למקורבים נמשכת, אלא שהפעם הנהנים שייכים לקבוצה אחרת באוכלוסייה, בעיקר מקרב אנשי יש עתיד. מעל כל אלו מתנוסס כישלון הטיפול בקורונה – מהזינוק במספר המתים ועד לירידה של מדינת ישראל במדדים העולמיים של הטיפול במגפה.
ממשלת בנט נהנית בעיקר מכך שכל הבעיות הללו מטופלות בתקשורת בווליום נמוך. סכסוכים בין שרים מוצגים כחילוקי דעות טבעיים, רשימת המינויים שיאיר לפיד חילק לחברי מפלגתו בעבר ובהווה איננה מככבת בשערי העיתונים, ומספרי המתים מהקורונה מדווחים בשעות הצהריים המנומנמות, אחרי שבעבר היו פותחים את יומני הבוקר. לכל אלו מצטרף מסר כללי: בניגוד לתקופת נתניהו כעת "סוף־סוף יש ממשלה מתפקדת", וכך נוצרת איזו תחושת רוגע ציבורית, אך שקרית.
אפשר לומר ששאלת "מה האלטרנטיבה", שכיכבה אי אז בצורתה המדינית בימי אסון הסכמי אוסלו, חוזרת אלינו בגרסת המערכת הפוליטית הפנימית. בדיוק כמו אז, מובילי השיח בימין חושבים שהצבעה על הבעיות בהתנהלות ממשלת בנט והשמאל תצליח להעיר את העם, ובדיוק כמו אז נראה שזה לא מספיק. כדי ליצור שינוי מגמה יש להציג חלופה, להציע תקווה, או לחלופין להידרדר למצב שבו האסון כבר יהיה חמור באופן בלתי נסבל.
זהו מבוי סתום. אולי הבעיה היא שנתניהו עדיין שולט בימין ללא עוררין, וחוסם כל סיכוי להתחדשות ושינוי. אולי ההפך הוא הנכון, ונתניהו הוא הדבר היחיד שעוצר את הימין מפני התרסקות מוחלטת. כך או כך, בהיעדר היכולת להציג מוצא כלשהו, תקווה סבירה ליציבות שלטונית ועתיד אופטימי, קשה לנסוך רוח לחימה בציבור הרחב, שכרגע בעיקר רוצה שיעזבו אותו בשקט ובמנוחה. רק לא עוד מערכת בחירות.
מפלגות הימין חייבות להציג תרחיש ריאלי להקמת ממשלת ימין יציבה. לא משחקי מספרים, לא השערות של אולי ושמא. רק כך תוכל להתעורר רוח ציבורית חזקה שתערער את עמידת הממשלה, שגם ככה לא נהנית מיציבות רבה.
