סוף־סוף נשא ראש הממשלה נפתלי בנט נאום לאומה. באופן רשמי, הנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות יועד לכל העולם, אבל למעשה הוא היה מכוון לאוזני הציבור הישראלי.
ברור מדוע היה צריך בנט להרחיק עד לניו־יורק, לבניין האו"ם, כדי לשאת את נאומו הרציני הראשון לאומה. ראשית, הוא עסוק עד למעלה מראשו בניהול השוטף של המדינה, שדורש את כל תשומת ליבו, במיוחד בעיצומה של המגפה. התגלגלות האירועים וההחלטות הנדרשות ממנו חדשות לבקרים אינן מאפשרות לו לשאת את ראשו מעל הנושאים השוטפים ולהסביר לאומה את הרקע וסיבות העומק למדיניותו ולהחלטות הפוליטיות שלו. היציאה לניו־יורק השבוע אפשרה לו לצאת מהביצה הזו. שנית, נוכח מסע הדה־לגיטימציה ורצח האופי שהוא עובר, אין בחברה הישראלית הקשבה רבה לדבריו. חצי ממנה מביט עליו בעין רעה ולא מוכן לשמוע ממנו דבר. עצרת האו"ם יצרה את הקשב הנדרש לנאום כזה.
אבל הסיבה העיקרית לכך שבנט עדיין לא התפנה להסביר את מהלכיו לאומה נעוצה בחיסרון האישי שלו. בנט הוא איש עשייה וניהול, לא אידיאולוג. בוער בו הצורך להחליט, לעשות, לפעול, אבל לא הצורך להסביר את עצמו בהתייצבות יזומה ומסודרת נוכח פני האומה. המנהיג שבו, בתקווה שיש בו ממד כזה, טרם התגלה. אבל הנאום בעצרת האו"ם היה צעד ראשון בכיוון.
בנט פירט בנאומו את שלושת האתגרים העיקריים שניצבים לדעתו בפני ממשלתו. הראשון הוא כמובן הקורונה. בנט הסביר את מעלותיה של האסטרטגיה שנקט, התואמת לדעתו את הסיסמה "לא פרנסה – לא מעניין". בנקודה הזו הוא עומד בהבטחותיו: הוא עושה הכול כדי לא לעצור את החיים ולא להיכנס לסגר. ייתכן שאנחנו כבר מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה, אבל רק ימים יגידו אם אסטרטגיית "חיים בצד הקורונה" הוכיחה את עצמה.
האתגר השני שבנט מזהה הוא התגברות על הקיבעון המתמשך שיצר הקיטוב הפוליטי. בממשלתו של בנט אפשר לראות ממשלת שיתוף פעולה בין קצוות פוליטיים ודעות מנוגדות. זו בהחלט פריצת דרך ייחודית, ובדבריו בעצרת האו"ם הוא הסביר את הנימוקים שהביאו אותו להחליט לקחת על כתפיו את המשימה הזו.
האתגר השלישי העומד לדעת בנט בפני ממשלתו הוא אתגר הגרעין האיראני. "אם ננסה לחשוב יחד… אם נשתמש בכל התושייה שלנו, נוכל לנצח. וזה מה שנעשה", אמר. למי התכוון בנט במילה "אנחנו" במשפט הזה? לא לגמרי ברור. האם הכוונה לאומות העולם כפי שמשתמע מן ההקשר, או "אנחנו" במדינת ישראל? העניין נותר מעורפל, אולי בכוונה. על כל פנים, בנט הבהיר לאומה שאת איום הגרעין האיראני, שהגיע לשיאו במשמרת שלו, הוא רואה בתור האתגר הגדול ביותר של ממשלתו.
אבל עוד לפני כן הבהיר בנט לאומה בתמציתיות בפתיחת נאומו מהו כרטיס הביקור האידיאולוגי שלו: "אנחנו אומה עתיקת יומין. חזרנו למולדתנו הקדומה. הפחנו רוח חיים בשפתנו הקדומה. שיקמנו את ריבונותנו הקדומה. ישראל היא נס של תקומה יהודית. עם ישראל חי ומדינת ישראל היא ליבו הפועם". כל אחד מראשי הממשלה הקודמים מאז דוד בן־גוריון, ובמיוחד הוא, היה יכול מן הסתם לומר את המילים האלה, אבל כשבנט חובש הכיפה אומר אותן יש להן משמעות מיוחדת. הדגש על "תקומה יהודית", "אומה עתיקת יומין" ו"מולדתנו הקדומה" מעיד על תודעתו היהודית השורשית של בנט. ישראל בעיניו היא לא רק "מגדלור בלב ים סוער, לפיד של דמוקרטיה", כפי שאמר בפתח דבריו, אלא הרבה יותר מזה; ישראל מבחינתו היא גם מדינה יהודית במלוא משמעות המושג.
בנט לא יכול כמובן להרחיק פעם בחודש לעצרת האו"ם כדי לשאת משם נאום שיסביר לאומה את הרובד העמוק של מדיניותו, אבל ייתכן שכדאי לו לעשות כאן בישראל פעם בחודשיים־שלושה מה שמקובל בארה"ב לעשות אחת לשנה: נאום מצב האומה. רשומות, ציוצים ברשת וראיונות מזדמנים אינם מספיקים; גם לא מערך דוברות פוליטית טכנית. עם ישראל רוצה לראות שניצב בראשו מנהיג.
