החיפוש אחר היגיון פוליטי במאבק הפומבי המיותר של ראש הממשלה נפתלי בנט מול צמרת משרד הבריאות הוליד תזה רווחת במערכת הפוליטית: ראש הממשלה מזהה את דעיכת המגפה ומנסה למקסם את הקרדיט על ההימנעות מהגבלות. הירידה ניכרת שוב בכל המדדים – מספר המאומתים היומי, שיעור הבדיקות החיוביות ועומס המאושפזים במצב קשה. תג המחיר הכבד הוא בעקומה שלא יורדת לעולם: מספר המתים המצטבר מתחילת המגפה. בנט, לפי הפרשנים וחלק מחבריו לשולחן הממשלה, מנסה לקנות את לב הציבור ובעלי העסקים בטענה שהתעקש על המשך שגרת החיים. המשבר עם הדרג המקצועי נועד כביכול להבליט את המדיניות.
אבל יש בסביבתו מי שמציג גרסה פולישוקית יותר לאירועים. לפי ההסבר, התדרוך מטעם בכיר בממשלה בסוף השבוע שעבר על ה"תבהלה" שזורעת ד"ר שרון אלרעי־פרייס שיקף את מחשבותיו של בנט, אבל לא תוכנן מראש אלא היה שחרור קיטור של אחד מאנשיו. כשהתברר שהטינוף האנונימי משתלט על סדר היום עם טביעות אצבע שמובילות ללשכה מסוימת, הוחלט להוסיף לנאום באו"ם את המשפט המבהיר ש"נקודת מבטם של הרופאים חשובה, אבל הם לא יכולים להוביל את המאמץ הלאומי". זה היה ניסיון מגושם לכבות אש באמצעות דלק לעיני כל אומות העולם. בנט ואנשיו לא צפו את הנפח שיתפוס המשפט היחיד בנאום, כתוצאה מהיעדר כל כותרת בולטת אחרת. הם הבטיחו שהנאום באו"ם יהיה שונה מנתניהו בגזרת הבריסטולים, אבל מה שייזכר ממנו שייך לסגנון שמזכיר את קודמו, לאו דווקא בגעגוע.
השיחה עם הכתבים שהתלוו למטוס ראש הממשלה, עם העקיצה למומחים ש"התנגדו לבוסטר בזמן אמת" ו"גמגמו כששאלתי אותם למה צריך לסגור הופעה של שלמה ארצי בגלל מגזר כזה או אחר", הייתה כבר טיפוס מאוחר על הגל, הפעם באופן לא אנונימי. אם יש כבר עימות עם בכירי משרד הבריאות, ראש הממשלה מעדיף לנמק בהרחבה את ההימנעות מהגבלות.
במהות אפשר להסכים עם בנט או לחלוק עליו; הוא משוכנע שהגבלת ההתקהלות תגרום נזק כלכלי ניכר ותביא לתועלת אפסית מבחינת בריאות הציבור. לשני הצדדים יש נימוקים כבדי משקל, כפי שהיו בוויכוח על מועד פתיחת הלימודים. כל אחד מהצדדים בו עדיין משוכנע בצדקתו, גם בדיעבד. אבל הסגנון עצמו הוא החמצה, ודאי בממשלה שמציגה את הסגנון כמהות.
בשתי הזדמנויות קודמות בנט דווקא היה בצד השני. בעימות בין שרת החינוך לבכירי משרד הבריאות לקראת 1 בספטמבר, הממשלה אימצה אומנם את המדיניות שהציעה השרה יפעת שאשא־ביטון והתעקשה על פתיחת שנת הלימודים בזמן, אבל השרה ננזפה על הסגנון. גם בדיונים על מנת הדחף הפעיל בנט לחץ כבד על בכירי משרד הבריאות אולם הקפיד לשדר חזית אחידה. הוא ביקש להתחיל לחסן מוקדם, הם העדיפו להמתין; הוא לחץ לפתוח את הבוסטר לכל שכבות הגיל, הם התעקשו על מהלך מדורג. היו מי שייעצו לו בזמן אמת להחצין את החיכוכים הללו, אך הוא סירב, גם מחשש שכיפופי ידיים פומביים יזיקו לאמון הציבור אבל בעיקר כי כיבד את זהירותם המקצועית של הרופאים, והעריך שבהידברות יצליח לרתום אותם לעמדותיו ביעילות רבה יותר.
מבחינה מהותית, סימני השבירה של גל ההתפרצות הרביעי אינם מוחלטים עדיין. הזריקה השלישית בלמה את התחלואה כבר לפני חודש, אבל השילוב של פתיחת הלימודים וההתקהלויות בחגים הוביל לתחלואה, לבידודים ולצפיפות במחלקות הקורונה. חידוש הלימודים אתמול בבתי הספר עלול להפוך שוב את המגמה, מה שהופך את המאבק על תמונת הניצחון למוקדם, ומסוכן. זה אולי גם ההסבר לסולחה שאירגן בנט עם בכירי משרד הבריאות בניסיון לסיים את המשבר.
אם הממשלה הימרה, או בחרה באופן מושכל, לבנות את כל האסטרטגיה שלה על החיסונים, היענות הציבור היא המבחן העיקרי. קצב ההתחסנות בהתחלה היה נאה, אבל אחרי שהושגו 3 מיליון מתחסנים במנה השלישית נרשמה בלימה מדאיגה. בין שהסיבה היא עייפות החגים או החששות בעקבות החלטת מנהל המזון והתרופות האמריקני, הממשלה צריכה לרכז את כל מאמציה בגזרה הזאת. שינוי כללי התו הירוק יאלץ חלק מהמהססים להתחסן, אבל יעיל ונכון יותר להתמקד לא בהתנצחות ובנזיפות אלא בנימוקים הגיוניים שיפנו לרוב המהסס.
מנסור עבאס היה אמור להיות חתן השמחה בסיור של השרה לשוויון חברתי מירב כהן ובכירי האוצר בחברה הערבית. המוזמנים באו עם המחאת מיליארדים שכבר הובטחה לחתן, יו״ר רע״ם, וכעת רק מחפשים את הדרך האלגנטית והיעילה ביותר להעביר אותה אליו, באמצעות הרשות לפיתוח חברתי־כלכלי של המשרד לשוויון חברתי. כששמו של עבאס הושמט מההזמנה לאירוע שהופצה לעיתונאים הוא נעלב ואיים להבריז, אבל לבסוף התרצה, הגיע, ואז ספג את ההשפלה האמיתית. כשנכנס לחדר מועצת עיריית ג'לג'וליה הוא גילה שם חתן אחר: יו״ר הרשימה המשותפת איימן עודה.
עבאס זעם. הוא נטש את הסיור בעיצומו והתקשר רותח לשרה כדי לברר אם ידעה על נוכחות יריבו. ראשי הערים ג'לג'וליה וטירה, שאירחו חלק מהסיור, הם שהזמינו את יו"ר הרשימה המשותפת (ראש עיריית ג׳לג׳וליה הוא חבר מפלגת חד״ש, בראשותו של עודה), אבל עבאס חושד שהשרה כהן לא ממש הופתעה מנוכחותו של עודה, המנהל יחסים טובים עם יו״ר מפלגתה יאיר לפיד. כהן הבטיחה שידה לא הייתה במעל וגם סיכמה עם עבאס על פרגון הדדי ותמונה משותפת. הוא חזר לסיור, אבל התסכול לא נרפא.
כבר שבועות שיו״ר רע״ם משדר אותות מצוקה. לתחושתו חבריו היהודים לממשלה לא מספיק מתחשבים, או לא מודעים לצרכים ולאילוצים הפוליטיים שלו. בזמן שהם נהנים מהתפקידים, הכיבודים והשליטה במשרדי הממשלה, הוא לא קוצר את פירות חברותו בקואליציה. המיליארדים שהובטחו לרע"ם לא מגיעים בהעברה בנקאית לבזבוזים לפי שיקול דעת המפלגה, אלא מושקעים בהליך ארוך שכולל תכנון והרבה בירוקרטיה. עבאס פיזר הבטחות ובנה ציפיות; כדי לקיימן דרוש זמן, אבל אין לו זמן. הוא זקוק להישגים וקבלות עכשיו.
באוזני בכירי הקואליציה הוא מרבה להתלונן על כך שנתניהו הציע יותר, וגם היה מסוגל לקיים ביד רחבה, משוחרר מהביקורת הציבורית שמלווה את בנט. באופן מפתיע הוא זוכה לאוזן קשבת דווקא אצל אנשי ימינה. שלום שלמה, מזכיר הממשלה שהיה יועצו הפוליטי של בנט, נחשב למחזיק ״תיק עבאס״; גם איילת שקד, שאנשי רע"ם נזקקים במיוחד לסיועה בתור שרת הפנים, הפכה כתובת לבקשותיהם.
יש קווי דמיון רבים בין עבאס לבנט. גם רע"ם וגם ימינה התייצבו לפני הבחירות בעמדה חוץ־גושית כדי לסחור עם שני הצדדים. אחרוני הח"כים בשתיהן היו נקודות התורפה של הקואליציה החדשה, ושני המנהיגים נדרשו ונדרשים לוודא שוב ושוב שאיש לא "יברח" ברגע האחרון. שניהם שילמו מחיר פוליטי כבד על כינון הממשלה, והם גם יינזקו יותר מכולם מפירוקה בטרם עת. ושניהם זקוקים לזמן כדי להוכיח את עצמם.
ובכל זאת, בסביבת עבאס יש עדיין מי שמאיימים בהפלת התקציב. באוזני עיתונאים הוא עצמו מזהיר שהוא ״על הקצה״ בגלל הקשיים שמערימים בדרכו. רוב הערבים לא הצביעו בבחירות, ובין המצביעים, הרוב תמכו ברשימה המשותפת ולא ברע"ם. עבאס מתמודד עם ביקורת חריפה על שיתוף הפעולה עם הימין ועל זניחת הנושאים הלאומיים. ההנחה הרווחת בקואליציה היא שזו עוד דרך להפעיל לחץ רגע לפני התקציב; עבאס הלך רחוק מדי, ולא יוכל לחזור הביתה בלי תוצאות. ספק אם אפילו מבצע בעזה ימנע ממנו לתמוך בתקציב כדי להגשים את הישגיו.
אבל יש גם מי שמציג תרחיש אחר: עבאס מבין שהתקציב הוא הישגו הגדול, אבל רגע אחרי שיאושר בקריאה שלישית במליאה, הממשלה כבר לא תהיה תלויה בו. אם יפר את המשמעת הקואליציונית היא תפסיד בהצבעות, אבל לא תיפול. לכן הוא פועל למצות את ההישגים בזמן שהכוח עוד אצלו. אם ירגיש שעובדים על חלופה קואליציונית, או שהקואליציה עלולה להתרסק מסיבות אחרות, הוא יעדיף אולי לפרק את הממשלה ולא להתפרק ממנה. לפחות יחזור הביתה כגיבור, ואולי גם ישרוד בתור לשון המאזניים בסיבוב הבא.
