ועכשיו, כשתמו הימים הנוראים, וגם צלילי ההקפות השניות גוועו, נדמה לי שהגיע הזמן ללמוד כיצד לחטוא. אחת הטעויות המושרשות בתרבות שלנו היא התפיסה שלחטוא זה לא בסדר. יש ספר של ישראל סגל, 'וכי נחש ממית', שבו בשורה התחתונה הוא מספר איך הוא חוזר בשאלה בגלל הוצאת זרע לבטלה. ואני חושב שהוא חזר בשאלה כי אף אחד לא לימד אותו איך לחטוא. גם את אנאקין סקייווקר, גיבור הטרילוגיה הראשונה של מלחמת הכוכבים, אף אחד לא לימד שקיימת אפשרות כזאת, לחטוא. ולכן אחרי שהוא עושה טעות אחת, חצי־בשוגג, הוא עובר במהירות מסחררת מן הצד המואר אל הצד האפל; בתוך דקות ספורות הוא הופך מאביר ג'דיי לרוצח ילדים, רק כי בשום שלב בהכשרה שלו לא אמרו לו מה עושים אם נפלת.
כי נגיד עם ישראל במדבר, הם חוטאים כל הזמן. וגם אחרי המדבר ולפניו. וגם אנשים פרטיים: רבע ספר ויקרא מוקדש לכל מיני סוגים של חטאות ואשמות שמביאים אנשים שעשו משהו לא טוב. גם חכמינו זכרונם לברכה מנו חטאים שאדם אינו ניצול מהם בכל יום, וחטאים שרוב בני האדם נופלים בהם וכאלו שרק מיעוטם.
ואנחנו, אנחנו לא יודעים לחטוא כמו שצריך. החטא מכניס אותנו למצוקה, הוא גורם לנו לייצר איזו זהות חלופית שתצדיק אותו או לטעון שלא מדובר בחטא מלכתחילה.
אנחנו חיים בעולם שמאוד מתאמץ לחתור לשלמות. לחיים של "גם וגם", של הרמוניה. אבל חיים של עובד ה' הם לא חיים הרמוניים. איש הדת, לימדו הרב קוק והרב סולובייצ'יק איש־איש בדרכו, נשמתו קרועה. יש פער בין האופן שבו הוא מאמין שעל חייו להתנהל לצורה שאותה הם לובשים בפועל. הפער הזה הוא מקור לאשמה ואכזבה וכעס אך גם מקור לצמיחה ותשובה וכפרה.
יאנוש קורצ'אק כתב בספר "כיצד לאהוב ילדים": "יחטא נא הילד / כי אם לא יתעה בילדותו אלא יהיה תמיד שמור ומוגן לא ילמד להיאבק עם הפיתוי / אל תאמר: "הריני מואס בחטא!" / להפך: "איני מתפלא שחטאת!" / זכור: לילד מותר פעם אחת לשקר, לכפות, להוציא במרמה, לגנוב / אם אף פעם לא ניסה את כישרונו בתורת ילד להוציא את הצימוקים מן העוגה, לאוכלם בסתר / לא יהיה ישר לכשיתבגר".
קורצ'אק דיבר על ילדים, אבל חז"ל חשבו כנראה שזה נכון גם למבוגרים. היום הראשון של חג הסוכות נקרא במדרש "יום ראשון לחשבון עוונות". ארבעה ימים קוצבים חכמינו עד שאדי הדלק של יום הכיפורים ייגמרו, ונתחיל פעם נוספת לספור חטאים.
יש הנחיה מזעזעת בגמרא, שאם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים אותו ויעשה מה שליבו חפץ. זו באמת הנחיה נוראה, ובצדק חלק מהמפרשים כתבו שהיא לא יכולה להיות כפשוטה. אבל אני רוצה לשהות בנקודת המוצא שלה: אדם שמתבונן בעצמו ואומר אוקיי, אני חוטא עכשיו, היצר שלי מתגבר ואני לא יכול לו. זה לא אומר שאני זורק את הכיפה, זה לא אומר שהאיסור הזה לא רלוונטי, זה רק אומר שאני חוטא. לא פחות אבל גם לא יותר. וזהו, אפשר להמשיך הלאה, בפעם הבאה אולי נצליח יותר.
לא טוב לחטוא. אסור לחטוא. אבל החטא הוא חלק מחייו של מי שיש לו שאיפות גבוהות שנמצאות מעבר למקום הנוכחי שלו. וצריך להפסיק לפחד ממנו; ללמוד לקבל את פניו כאת פני יריב ותיק שכבר הפך קצת לידיד. רק כך אפשר יהיה לשים לו גבולות, לעדן אותו, ובסופו של דבר להתקדם ממנו הלאה, למקום טוב יותר. "בכל דרכיך דעהו – אפילו לדבר עבירה".
