משה נחמני היה ישן בחדר קטנטן בקצה הפנימיה. אף אחד אחר לא רצה לישון בחדר הזה, שלא היה בו חלון והוא היה קפוא בחורף ולוהט בקיץ, אבל למשה נחמני זה לא הפריע והוא גר בו לבדו שנים על גבי שנים. אני לא חושב שאי פעם ראיתי את החדר הזה מבפנים, אבל שמועות סיפרו שהחדר של משה הוא חדר נזירי במלוא מובן המילה. שיש בו תקרה גבוהה־גבוהה וארון פורמייקה שבור ומיטת ברזל עם סדינים דהויים, כי גם משה היה טיפוס קצת נזירי באופי שלו וכאלה גם היו הסדינים שלו שהוא הביא מהבית. משה היה נחבא אל הכלים אמיתי. הוא היה מופנם ואיטי ושפוף וסגפני ורזה מאוד וחיוור מאוד. חיוורון תמידי כזה. מולד. וכשאני חושב על זה, אולי גם היה במשה משהו קצת חולני. קולו כמעט אף פעם לא נשמע, יש שחשבו שהוא אילם או שרוי בתענית דיבור נצחית. ואפילו אם פנית אליו ושאלת אותו משהו כמו, משה, תגיד, נשארו מים חמים במקלחות? הוא היה מהנהן לחיוב או לשלילה אבל לא מוציא הגה. ואם היית שואל אותו שאלות קצת יותר מורכבות כמו, משה תגיד, האם לדעתך יש דבר כזה אהבה ממבט ראשון? הוא היה מצטנף, מושך כתפיים ומהמהם משהו לא ברור.
בלילות, אחרי סדר שלישי, כשהפנימיה הייתה רועשת וגועשת ואפופה בעשן של סיגריות וכל החבר'ה היו שרועים על הספות ומדברים על פוליטיקה ועל שידוכים ומנייעסים נייעס ישיבתי פנימי ומנערים את המכונת פחיות שבלעה את המטבע עשר שקל האחרון של בנצי־שם־בדוי בפעם האלף, ומתוך המקלחת היית יכול לשמוע את ברקוביץ' דופק קטע חזנות מימים נוראים, ואת צביקה ושוקי משחקים סטנגה עם גליל של נייר טואלט תעשייתי. בתוך כל ההתרחשות הזו, פתאום היה חולף לו משה נחמני כמו בתוך יקום משל עצמו, לא מסתכל ימינה או שמאלה, חומק מגליל נייר הטואלט שהתפספס מהנגיחה של צביקה, חותך את מסך העשן של המרלבורו אדום תוצרת דמשק שהיה נפוץ בזמננו, עובר את כל מוקדי הנייעס הלוהטים ונבלע בחדר שלו עד הבוקר שלמחרת. אני לא יודע אם הציבור היו מתעלמים ממנו או פשוט רגילים לאי־קיום שלו, אבל רק לעיתים רחוקות מישהו היה צועק לו, בוא משה. בוא שב איתנו. אבל זו הייתה קריאה רטורית, כי לכולם היה ברור שמשה לא יבוא ולא יענה ובוודאי שלא יתיישב לנייעס באמצע הלילה.
ההוכחה היחידה לכך שמשה לא נולד אילם היא שבבית המדרש בשלושת הסדרים הוא היה לומד בחברותות. ואם היית מסתכל לעבר משה והחברותא שלו היית רואה שהם מתקשרים בעל פה. בשקט אמנם, בתנועות קטנות, בהרבה שתיקות, אבל בהחלט מתקשרים. בתחילת ימינו בישיבה, ניסיתי כמה פעמים לפתח שיחה עם משה אבל הוא אף פעם לא נעתר, ותמיד חמק ממני בדרכים שונות וסימן בידיים סימנים לא ממש מפוענחים אבל הכוונה שלהם תמיד היתה ברורה. אז שחררתי.
אבל אז באיזה לילה חורפי הגעתי לחדר שלי סחוט מעייפות, ועל הכרית ראיתי פתק קטן כתוב בכתב יד קטן. שלום עדן, אני צריך לדבר איתך על משהו. משה נחמני. אז ברגע הראשון הייתי בטוח שמישהו עושה לי קטע והסתכלתי מיד על שאול, חבר חדר שלי שאמנם היה בחור רציני ומיושב בדעתו, אבל מדי פעם היו לו שיגעונות של מתיחות וכאלה. ואמרתי לו, שאול זה אתה? ושאול הסתכל עליי במבט תמים ואמר, מה אני? ואני זיהיתי שזה מבט תמים באמת ושהוא שואל באמת, אז הנחתי אותו לנפשו והלכתי לחדר הנזירי של משה. הדלת הייתה נעולה אז נקשתי עליה שלוש נקישות ואז עוד שלוש ואחריהן משה פתח לי את הדלת. הוא כבר היה לבוש בפיג'מה דהויה ועל ראשו הייתה כיפה ענקית ומשונה שהוא כנראה חבש בלילות כדי שלא תיפול לו תוך כדי שינה. הראיתי לו את הפתק ואמרתי לו, משה, זה אתה השארת לי על הכרית? והוא הנהן. ואני הסתכלתי עליו והוא שתק ואז אמרתי, נו? ומשה אמר בקול נמוך ומסתורי, אני רק רציתי לעשות מחאה. ואני חשבתי פתאום שמשהו נדפק אצלו, אבל אז הוא הוסיף, רציתי לעשות מחאה כי שמעתי אותך מדבר לשון הרע. אוקיי, הגיוני. אמרתי לו. אתה רוצה אולי להרחיב, מתי? מה? מו? ומשה הניד ראשו לשלילה ואמר, כבר לא זוכר את הפרטים. זה היה לפני חמש שנים בערך.
