השלום עם מצרים "שווה את המחיר", הכריז שלום ירושלמי, ואיש לא חלק עליו בגיליון 'יומן' החגיגי שהוקדש כאן לפני כשבועיים לשכנה מדרום. "שני דורות לא ראו מלחמה עם מצרים, זה שלום קר פנטסטי", פסק דוד מידן, בכיר המוסד לשעבר, וגם טען שלא יהיה מנוס מהסדר דומה מול עזה. "אבל גם מול סוריה שני דורות לא ראו מלחמה, וזה בלי שוויתרנו על הגולן", אמרתי לו ב־2012, והוא לא ענה.
מלחמת יום כיפור הדואבת כאבה לא פחות לצד השני, ומאז נרתעו הערבים ממלחמה חזיתית ועברו לטרור ולהסכמים לכיווץ ישראל בדרכים מדיניות. ההסכם עם מצרים העביר אליה את סיני, והנשיא אנואר סאדאת אמר לאחר החתימה ש"בלי סיני ישראל היא מעצמה מדרג 2־3", והוסיף: "מסכן מנחם (בגין), אני חוזר הביתה עם סיני והוא עם חתיכת נייר".
חצי האי סיני הקנה לישראל ממדי מעצמה אזורית. הוויתור כלל יישובים, מרחבי הגנה, שדות תעופה, שדות נפט, מרבצי אורניום ואתרי תיירות אדירים. אמנם רוב חצי האי אינו ארץ־ישראל, אך גם לא היה חלק ממצרים עד 1906. שלושת הניסיונות המצריים להשמידנו משם סיפקו סיבה טובה להשארתה בידינו. ישראל הקטנה, ללא סיני, נתפסת כמדינה שפצצה גרעינית אחת מספיקה כדי לנטרל אותה, ממדים שהם פיתוי.
ההסכם שחתם בגין שבר את שני "לוחות הברית" הציוניים – התיישבות וביטחון. תקדים עקירת היישובים והוויתור על כל עומק סיני היה מעשה שלא עלה על דעת השמאל עד אז. בגין נענה לדרישה האנטישמית לקבל את מדבר סיני "נקי מיהודים", כמילותיו של סאדאת, שאגב היה סוכן בשירות הנאצים במלחמת העולם השנייה. ההסכם כלל אסון נוסף בהכנסת המשפט "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". מנחם בגין היה המנהיג הישראלי הראשון שהכיר בשקר הפלסטיני, וכל שנותר ליצחק רבין לטעון באוסלו היה "אני ממשיך את דרכו של בגין".
האליטות במצרים – המקצועיות, האקדמיות, האמנותיות – לא חדלו מעולם להחרים את ישראל, וההסתה העוינת ממשיכה להתקיים במערכת החינוך ובתקשורת. בבחירות 2012 זכה האסלאם הקיצוני ב־70 אחוז מהקולות במדינה המוצפת בעלילות אנטישמיות. ואכן, הגינוי החריף ביותר בפי המפגינים במרד כיכר תחריר כלפי הנשיא מובארק היה "סוכן ישראלי", אף שהוא דווקא העלים עין מאספקת נשק לחמאס, וחלק מהמנהרות ברפיח הובילו היישר אל מוצבים מצריים. אין תיירות ממצרים, ואולי עדיף כך, כי אלפי תיירים ירדנים שהגיעו שכחו לחזור.
יחסי ידידות עם מדינות ערב מתקיימים כתוצאה מאינטרסים, וכל שיתופי הפעולה מתקיימים רק בתחומים שכדאיים לערבים. כיום יש סוג של ברית חשאית בין ישראל ובין ירדן, מצרים וסעודיה נגד אויבים משותפים, איראניים וג'יהאדיסטיים. היחסים הללו חשאיים כי המגע עם ישראל טמא בדעת הקהל הערבית, ולכן דווקא לסעודיה קל יותר, כי אין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל, בעוד שליטי מצרים וירדן חייבים "לטהר" את עצמם כלפי פנים באמצעות הסתה ויוזמות מדיניות עוינות במוסדות בינלאומיים, וישראל נדרשת לשלם את המחיר תמורת הקלת הלחץ על המנהיגים הערבים. בנוסף, חופש הפעולה המדיני נפגע מהחשש מתגובת השמאל על "פגיעה בשלום". מכאן שהיחסים הרשמיים אינם נכס, אלא מלכודת מדינית, נטל על שיתוף הפעולה האמיתי. אינטרסים משותפים מתקיימים גם ללא ויתורים.
האם בהיעדר שלום אפשר להתנחם באי־לוחמה? מחקר של ד"ר יגיל הנקין ומידע רב באתר "נציב.נט" מספקים תמונה מדאיגה של התעצמות צבאית מצרית אדירה, שהואצה מאוד דווקא בתקופת הנשיא א־סיסי, ידידנו האהוב. מצרים בקושי מספקת מזון לתושביה, אך היא מיבואניות הנשק הגדולות בעולם. צי המלחמה שלה הוא השישי בגודלו, כולל רכישה לאחרונה של שתי נושאות מסוקים ענקיות וצוללות. חיל האוויר שלה מוכפל בעשור האחרון, כוחות השריון גדלים מאוד, ונבנות תשתיות צבא עצומות. בסיני נזנח המערך ההגנתי ובמקומו מפותח מערך בעל אופי התקפי.
בסיני נסללים כבישים המובילים לכיוון ישראל, וכבישים קיימים משודרגים לאוטוסטרדות שאינן מצדיקות את נפח התנועה הדל. מצרים משלשת מאגרי דלק צבאיים תת־קרקעיים בסיני ובקרבת תעלת סואץ, ומתחת לתעלה מתוכננות 7 מנהרות. כעשרים גשרים צבאיים מוכנים לפריסה במי התעלה או בסמוך לה. מאז 2011 הוכפל מערך מובילי הטנקים, ובסיני מוקמים מחנות צבא ומחסנים ל־3־4 דיוויזיות, בניגוד להסכם השלום המתיר דיוויזיה אחת בלבד בקרבת התעלה, ותשתיות רק בשבילה. שדות תעופה צבאיים בסיני וסמוך לה במצרים עוברים שדרוג גדול ויקר, והצבא המצרי נמצא בתנופת אימוני מלחמה. ההיתר הישראלי להכניס כוחות נוספים כדי להילחם בדאע"ש משמש תירוץ נוסף להתעצמות בסיני. פרט לישראל אין באזור שום צבא המצדיק היערכות וסד"כ כזה.
"הסימנים המעידים" למלחמה ב־1973 כללו הכנות דומות. התעלמנו מהם והופתענו, אך שרדנו בגלל הריחוק מהנגב שהעניקו מרחבי סיני. התשתית הנבנית תוכל להזרים כוחות גדולים לכיוון הנגב בזמן קצר מאוד, ולהציב דילמה כואבת בפני ישראל. כל תגובה ישראלית נגד ההיערכות הזו תגרור השתוללות של השמאל נגד "הפגיעה בשלום", כלומר "קדושת" ההסכם מנטרלת כל ניסיון ישראלי להגן על עצמה מפני הפרתו.
הנשיא סאדאת הערים על ישראל במלחמת יום כיפור. האם גם הנשיא הידידותי א־סיסי מכין לנו הפתעה? האם הוא מסוגל להפוך בן לילה מידיד לאויב? אפשר לנסות לשאול את הנשיא הקודם, מוחמד מורסי, שמינה את א־סיסי לשר ההגנה ולאחר שנה מצא את עצמו מודח, ובמאסר עולם.
