אחינעם, שהיא הבת הגדולה במשפחת מיליארד הילדים שלי ושל בן הזוג שלי, אומרת כל הזמן שאני עדיין דוסית וזה מאוד מעצבן אותי. "את דוסית, את דוסית, תפסיקי", היא אומרת ומפנה עוד צלחת משולחן השבת.
"אני לא דוסית אחיק!" (קיצור של אחינעם), "זה רק כשאתם פה אנחנו עושים את מה שצריך. את דוסית. וזהו". היא לא ממשיכה מעבר ורק מחייכת את החיוך הזה שלה. חיוך שלו ושמח של מישהי שכבר גיבשה לעצמה דעה. חיוך של- 'אתם חמודים כולכם, אבל זה לא באמת משנה מה תגידו מעכשיו'.
אמירות מהסוג הזה פוגשות אותי לאחרונה בכל מיני צורות ולא רק מדוסים. אם אצייץ משהו שעולה ממנו ניחוח דתי, אם אקרוץ בשובבות לעולם האסוציאציות היהודי, אם אתן תשובה הלכתית נכונה באיזה דיון ברשת, אם פתאום בשולחן השבת שלנו, שהוא דתי לסירוגין (תלוי אם הילדים איתנו), אשיר מכל הלב את הקול השני ב"שמי שמיים, ארץ וימים"- אז מה? למה המעבר ל'צד השני' הפקיע ממני את הזכות להמשיך לדעת את מה שאני יודעת? או להביע דעה ולהשתמש בכל ארגז הכלים היהודי שהבאתי מהבית? לא זכור לי שהזדכיתי עליו ביציאה. תסבירו לי פעם אחת כדי שאבין כי כמעט תמיד תגיע ממישהו התגובה הזאת- "איזו מן דתלשית את? לא אמרת שאת חילונית?".
דוסים רואים את העולם רק דרך מערכת חוקים ברורה ומוגדרת- תעשה כך יהיה כך, תעשה אחרת- אתה בנתיב אחר, רק אל תבלבל אותנו בבקשה. אי אפשר לזגזג, וגם אם כן, אז רק במה שאנחנו החלטנו שאפשר. את יכולה לשים סרט מתנה על הראש ולקרוא לזה כיסוי ראש, ללכת עם סקיני וגופיות והכל בסדר, את עדיין דוסית. אבל אם עשית קעקועים ואת נוסעת בשבת- את כבר לא. ואז את גם לא יכולה להתחיל לצטט פסוקים או להצחיק אותנו בארמית, אוקיי?
דפוס המחשבה הזה הוא דוסי להחריד ולא עובד אצלנו הדתלשים יותר. כשאנחנו עוזבים את מערכת החוקים הזאת, זה אומר שאין לנו חוקים אחרים במקום. לפחות לא כאלו שלא ניתן לערער עליהם מעת לעת. מותר לנו הכל ואני יודעת שזה מעצבן אבל זה המצב. כמו שמותר לנו סטייק בחמאה מותר לי גם להשתמש בכל מה שלמדתי עד היום, מותר לי להנות מזה, להעביר את זה בדרכי שלי לילדיי. לצחוק עם זה, לשיר את זה בשני קולות ואף במקלחת. אם אדם נולד, חונך וגדל במשך 30 שנה בדרך מסוימת – זה כל עולמו. לאן שהוא לא יילך המטען הזה יזרום בדמו חזק יותר מכל מידע חדש שהוא יצבור מעתה והלאה.
דתיים אוהבים כללים ברורים גם לחילוניות שלהם. ואני לא דתייה אז אין לי כאלה. אני לא מחויבת לכללים יותר (למעט חוקי מדינת ישראל כפרה עליה). זאת, בעיניי, משמעות החילוניות. אני תמיד לוקחת איתי הכל, שלא יחסר לי דבר. טוב בעיניי להיות בכל העולמות, תמיד לשאוף להרחיב את ארגז הכלים שלי ולא לצמצם אותו. אני לא דוסית אחינעם אהובה, אני פשוט עדיין מאוד אוהבת שירי סעודה שלישית.
