פגישת אנשי מרצ עם אבו מאזן ברמאללה אמש (א') מזכירה את המשל השחוק על הצב והעקרב שסופר בשנה א' בחוג ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב, אי שם לפני שהאקדמיה המזרחנית התחרפנה ושקעה למצולות פוליטיקת הזהות הפוסט מודרנית. הסיפור הידוע עוסק בעקרב שמבקש מהצב להעבירו את הנהר ולאחר שזה משתכנע באמצע הדרך הוא נעקץ באכזריות על ידי הטרמפיסט האקטיביסט. בפרפורי חייהם האחרונים בטרם שוקע הצב למצולות ומוריד לשם גם את העקרב, שואל הצב את העקרב לפשר הטמטום ונענה: עקרב זה עקרב, או לפי גרסה אחרת: ככה זה במזרח התיכון.
הביקור של אנשי מרצ ברמאללה הוא אירוע הקולע אחד לאחד לסיפור הזה. הורוביץ ואנשיו רצו כדי להתחבק עם הפלסטינים כי זה ה-default של מרצ. במילים אחרות: זה המנגנון האוטומטי המפעיל אותם. כמעט כמו הכלבים של פבלוב שריח המזון ומראהו גורם להם להפריש רוק, רק שבמקרה הזה כאשר הם שומעים את השם אבן מאזן ורואים את רמאללה הם מתחילים לרטוטו מהתרגשות באופן אוטומטי, בדיוק כמו שהם נרגשים באופן אוטומטי מעניינים אחרים כמו הפגנות, דיבור על זכויות, המושג בית המשפט העליון, ועוד כהנה וכהנה.
ראשי מרצ הלכו לרמאללה בגלל נוכחות השריר הקבוע בדי-אן-אי שלהם, ובגלל שזה מה שמרצ יכולה לעשות כדי להרגיע או לטהר את המצפון המיוסר שלה. הרי ברור שהיא יושבת בממשלה שלא תקדם את ענייני השלום ושתי המדינות, אז הם עשו זאת כדי לזכך את המצפון דרך פגישה חסרת משמעות ברמאללה עם מנהיגות הרשות הפלסטינית . כמו שאמר מאיר אריאל בשירו הידוע על זה המגיע לנמל התעופה כדי לעבור קתרזיס ממראה מטוסי הסילון הממריאים: "זה באמת עושה טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה".
אבל לא בכך תמו כל נפלאותינו. שכן כמו באירוע חצי מיותר וחסר משמעות כל הניצבים על הבימה מתרגשים גם הם ומשחקים את המשחק שלהם בדיוק לפי התסריט שנקבע מראש: בנט יגיד שהוא לא ייפגש עם אבו מאזן (כדי להיראות מחדש מנהיג מועצת יש"ע); מתנגדי הממשלה יגידו שהנה, הוסרה המסכה מעל פני ממשלת השינוי (כדי לקעקע אותה); התקשורת תצא מכליה בחביבותה להורוביץ (כי צריך לגונן על הבן הקרוב); ואבו מאזן יציג את עצמו מחדש כרודף השלום (במציאות שבה בפועל הוא יוכל להסתפק בשלום כלכלי).
והנה – הכלום והמיותר הופך לאירוע שמאפשר לכולם, מגדול ועד קטן משמאל ועד ימין לרחוץ במצפונם, בעיקר להשתמש בו לצורך המיתוג העצמי שלהם והגדרת זהותם הפוליטית. כאמור, מהומה על לא מאומה. אז קצת פרופורציות. באמת לא קרה כלום בביקור שאיננו משנה את התכולה של המציאות האסטרטגית ביחסי ישראל עם הפלסטינים . וגם המיני סערה בכוס התה עונה לעיקרון המפתח שמנוסח במשל הצב והעקרב: ככה זה במזרח התיכון: או במקרה הזה – ככה זה בפוליטיקה הישראלית.
