הסדר הטיעון שהושג היום (ב') בין תוקפי ראש ישיבת יפו, לבין המשטרה ובמסגרתו הם יודו במעשים בתמורה לעונש של עבודות שירות בלבד – מהווה את תמצית כל הסיבות למה המשטרה לבדה לא תצלח את המאבק באלימות בחברה הערבית. גם הפעם המשטרה בחרה להימנע משימוש בכוחה על מנת להביא צדק ושקט לאזרחי ישראל.
אולי התקווה לטיפול הולם בבעיה אכן טמונה בהחלטת צוות השרים למאבק בפשיעה בחברה הערבית לערב כוחות צה"ל ושב"כ במיגור האלימות ותפוצת הנשק במגזר.
במגזר הערבי לא אהבו את ההחלטה וגם במשטרה יש מי שהיו רוצים לקבל את האחריות והקרדיט למיגור הפשיעה במגזר באופן בלעדי, וכן לזכות בקרדיט. מנגד, יש הטוענים כי האירוע גדול על משטרת ישראל, ושב"כ וצה"ל יתנו מענה של תוספת אמצעים וכוח אדם.
אבל הבעיה היא לא התקציב, גם גיוס מילואים וכוח אדם נוסף יכולים לתת מענה לבעיות אלה. המשטרה זקוקה לרוח הלחימה והדבקות במטרה שקיימים בצה"ל, לעומת ההרגל של משטרת ישראל להימנע מעימותים בכל מחיר, מה שנראה לעיתים כמעט ככניעה.
רק ביום שישי ראינו שאיש לא שמע על תקרית תקיפת השוטרים, עד שהופץ תיעוד המקרה בתקשורת, מה הביא לגל של תגובות ואחריו גם לפעילות המשטרתית. לפני כן, היה נוח לטמון את הראש ולהשאיר לתפוח האדמה הלוהט להצטנן מבלי להתערב.
זו לא הפעם הראשונה שהמשטרה מעדיפה לטאטא את הסוגיות מתחת לשטיח. רק לפני כמה שבועות פורסם במקור ראשון כי התביעה המשטרתית מגבשת הסדר טיעון עבור תושב יפו, ערבי שהיכה את אחיו והפך אותו לנכה. נפגע העבירה ביקש לערער על ההחלטה לגבש הסדר מקל, אך במשטרה נימקו את ההחלטה בכך שהמשך ניהול משפט עם חתירה לעונש מחמיר – עלול לעורר מהומות מחדש.
שוב ושוב משטרת ישראל מעדיפה להנות משקט תקופתי, גם אם ברור שבקצהו התפרצות ברעש הגדול.
המשטרה צריכה עזרה מהשב"כ ומצה"ל ויתר זרועות הביטחון, בשביל להחזיר לה את רוח הקרב, והרצון לנצח. כשבחברה מסוימת בישראל מצויים 96 אחוזים מעבירות הנשק, 60 אחוזים ממקרי הרצח ו-100 נרצחים בפחות משנה, כאשר תושבים ברמלה, לוד ועכו פוחדים להסתובב מחוץ לבתיהם ותל אביבים נמנעים ממעבר ביפו – כבר אין מקום לאיפוק המשטרתי. אם במקומות אחרים יש לוחמים ומפקדים שלא פוחדים מהמהומות שיתעוררו בדרך למיגור הפשיעה וחיטוי הרחוב הערבי מכלי נשק – אז שיבואו. מחכים להם.
