כשוולט דיסני הפיק את "פינוקיו" בשנת 1940 (היה זה סרט ההנפשה השני שלו, מיד אחרי "שלגיה"), הוא עשה כמה שינויים מעניינים ביצירה האיטלקית המקורית. אחד מהם הוא בדמותו של הצרצר המדבר, ג'מיני. הצרצר, הדוחק כל הזמן בפינוקיו שיתנהג יפה ויקשיב לאבא שלו, מופיע בסיפור המקורי כדמות חיצונית, רגילה, שמנסה לחנך את פינוקיו גם כשזה מטיח בה את פטישו. אבל בסרט של דיסני הצרצר הוא לא סתם מישהו מבחוץ, אלא הוא מקבל מן הפיה הכחולה את תפקיד המצפון של פינוקיו, אשר בתור ילד עשוי עץ אינו יכול להכיל מצפון פנימי בתוכו.
היה זה הניסיון הראשון של דיסני, מגושם ככל שיהיה, לקחת יסודות נפשיים ולהעניק להם דמות אנושית או אנושית למחצה. ניסיון שהלך והתפתח עד שהובא לידי שלמות 75 שנים אחר כך, בסרט "הקול בראש" שמציג כל רגש של הגיבורה כדמות ששוכנת בראשה ומנהלת מערכות יחסים מורכבות עם שאר הרגשות.
אבל עם כל הכבוד לאולפני דיסני, אלפיים שנה קודם לכן היו אלו חכמינו זכרונם לברכה, שיצרו את הדמות הפנטסטית של היצר הרע. בפרשנות הרווחת בעת העתיקה, כפי שהראה פרופ' ישי רוזן־צבי, משמעות המילה "יצר" היא נטייה או בחירה אישית. זו הייתה התפיסה המקובלת של הנפש, כמנגנון פנימי שבו האדם מקבל החלטות על פי שיקוליו ונטיותיו שלו. רק בספרות התנאים, וליתר דיוק – בבית מדרשו של רבי ישמעאל – נולדה דמותו של היצר הרע כדמות בעלת אישיות עצמאית נבדלת, כזו האורבת לאדם והופכת את חייו לסדרה אינסופית של מאבקים, ניצחונות וכישלונות.
זהו חידוש עמוק, מהפכני, לא רק ביחס ליצר הרע אלא ביחס לעולם הנפש כולו, שהפך באחת ממרחב אישי של בחירה לזירה של מאבק מתמיד בכוחות רבי עוצמה. אחת האשליות המסוכנות ביחס לעולם הנפש היא שבסופו של דבר מדובר בבחירה שלך. שמילים כמו "דיכאון" או "טראומה" הן בסך הכול תירוצים של חלשי אופי שמוותרים לעצמם מהר מדי. החידוש העמוק של חז"ל, אלפיים שנה לפני "הקול בראש", הוא בהבנה שמאבק פנימי הוא באמת מאבק. שנפש האדם היא זירת התרחשות, לפעמים גם שדה קרב, שיש בה כוחות שמושכים לכל מיני כיוונים בלי שביקשנו מהם, ובלי שאנחנו יכולים תמיד להסביר מאין הגיעו ולאן הם רוצים ללכת.
המהפכה שעשו חז"ל ביחס לעולם הנפש עדיין לא נגמרה, ועד היום היא עוד הולכת ומחלחלת דרך סלעים קשים של חוסר הבנה. היא מחלחלת כשהספורטאית האולימפית סימון ביילס מעיזה לגלות שהפגיעה שמנעה ממנה להתחרות היא לא פגיעה גופנית אלא לחץ נפשי, חושפת את עצמה לביקורות מכל העולם שאומרות לה "יאללה, תתגברי" (מה שאיש לא העלה בדעתו לומר לטניסאי רוג'ר פדרר למשל, כשהחליט להיעדר מן האולימפיאדה בשל כאב פיזי בברכיים). היא מחלחלת כשפוסקי הלכה מתירים בשנים האחרונות לאנשים עם סוגים שונים של הפרעות אכילה לאכול ולשתות ביום הכיפורים, ומבינים שפגיעה נפשית היא אובייקטיבית ומסוכנת לא פחות מכל פגיעה גופנית.
מקובל למדוד עוצמה טכנולוגית של ציוויליזציה דרך היכולת שלה לצאת החוצה: החל מן הביות של בהמות המשא, עבור דרך ספינות ומכוניות וכלה במטוסים וחלליות. עם זאת, נדמה לי שהפורמט שמגדיר את עוצמתה המוסרית והרוחנית של חברה הוא היכולת שלה להתבונן פנימה: לנהל את מלחמותיה לא רק מול אויב שמטפס על הגדרות, אלא ברחובות האפלים שנמצאים בתוכה; להגדיר יעדים חינוכיים שנמצאים מעבר למה שמספרים הציונים של בחינות המיצ"ב; ולהרחיב את האחריות הציבורית לא רק לרפואה של פגיעות חיצוניות ונגיפים ביולוגיים, אלא גם לעולם הפנימי והנסתר יותר של בריאות הנפש. בין שמדובר באחריות של הקצאת משאבים ותקציבים, ובין שמדובר בתשומת לב אישית, משפחתית וקהילתית.
יום ראשון, 10.10 הוגדר על ידי ארגון הבריאות העולמי כיום בריאות הנפש. זו יכולה להיות הזמנה עבור כולנו, כפרטים וכחברה, להפנות את המבט יותר פנימה. להבין, אם נשתמש במילותיו של הרב קוק, שהיציאה לחופש ממסגר נפשי היא עבודה לא פחות קשה, ולא פחות חשובה, מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי.
