השבוע לפני ארבעים שנה נרצח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בידי אחד מחייליו. כולנו יודעים שסאדאת נרצח בגלל הסכם השלום שחתם עם ישראל. רק רוצחו לא ידע זאת. כשהביאו לבית המשפט את הרוצח, חאלד איסלמבולי, הוא לא צעק "מוות לציונים", כמקובל, אלא קריאה שבלבלה מומחים מערביים: "הרגתי את פרעה, למען האסלאם!". פרעה מוזכר בקוראן כעריץ רשע, שדיכא באכזריות את בני ישראל. איסמלבולי לא אהב את היהודים הישראלים, אך לא זה היה המניע העיקרי שלו לרצח. הוא ראה בנשיאו קודם כול עריץ רשע, שדיכא את המוסלמים הנאמנים, והביא למצרים מדיניות ליברלית ומתירנית.
מנהיגו של איסלמבולי בתנועת הג'יהאד האיסלמי היה עבד א־סלאם פרג'. מוסלמים מתונים מסבירים שמצוות הג'יהאד היא אלגוריה למאבק פנימי נגד היצר הרע. כנגדם קרא פרג' לקיים את מצוות הג'יהאד כפשוטה, והדגיש שאת הג'יהאד צריך להפנות קודם כול כלפי "האויב הפנימי" – מנהיגים ערבים שאינם מצייתים לחוקי השריעה.
למה במערב התעלמו מכל זה? למה סאדאת תויג מיד כמי שנרצח בגלל רצונו בשלום, ולא כקורבן של מאבק דתי פנים־ערבי? אולי משום שבאותה תקופה שכח המערב את כוחה של הדת, לטוב ולרע. משה דיין שאל, לנוכח הר הבית: "מי צריך את כל הוותיקן הזה?". מדינת ישראל עודדה פעילות אסלאמית, מתוך אמונה שעדיף שהצעירים הערבים יגלגלו חרוזים במחרוזות תפילה במסגדים, במקום לעסוק בפעילות חבלנית. ארצות־הברית תמכה במלחמתם של המוג'הידין האפגניים נגד ברית־המועצות, וראתה בלהט הדתי שלהם תחביב אקזוטי לשעות הפנאי. לומר שמנהיג נרצח בגלל אמונה דתית נשמע אז כמו לומר שנרצח בגלל תסרוקת.
עם השנים, גילה המערב עד כמה טעה. את המיתוס של "הדת מתה" החליפו במיתוס הפוך: "הדת הרצחנית". מהתעלמות מכוחה של הדת, עבר המערב לקוטב הנגדי – למיתוג הדת כמקור הרוע בעולם. בישראל מניחים לפעמים שאם אתה יהודי דתי מאוד – מן הסתם רצחת את רבין, ובהוליווד מניחים לעיתים שאם אתה נוצרי דתי מאוד – מן הסתם אתה חוטף ילדים וקובר אותם במרתף. דווקא המוסלמים הדתיים זכו באמריקה באחרונה לתואר המיוחל "מדוכאים", ומאז הביקורת עליהם מושעית, למרות דתיותם.
בכל מקום אנשים אומרים לי, כדבר מובן מאליו: "הרי הדת גרמה לרוב המלחמות". אני נדהם תמיד מהקלות שבה אנשים מאמצים שקרים כאלו, ומשיב להם: בואו נספור ביחד. שתי המלחמות הגדולות בהיסטוריה התחוללו במאה ה־20, בגלל לאומנות גרמנית ואידיאולוגיה נאצית. בין הרוצחים הגדולים של ההיסטוריה שמור מקום של כבוד לשני הקומוניסטים האתאיסטים, סטלין ומאו.
אם נחזור עוד אחורה בזמן, נגלה שבמרד אן לושאן, שהתחולל במאה השמינית בסין, נהרגו במישרין ובעקיפין 36 מיליון איש, שהיו אז שני שלישים מאוכלוסיית סין וכשישית מאוכלוסיית העולם. זהו כנראה האירוע הקטלני ביותר בהיסטוריה האנושית, באופן יחסי לגודל האוכלוסייה. המונגולים, בהנהגתו הרצחנית של ג'ינגיס חאן במאה ה־13, קטלו כ־40 מיליון איש במהלך כיבושיהם. שום דת לא הייתה מעורבת בכל אלו.
אנשים אכן נהרגים גם בגלל להט דתי מעוות, אך זה לא משום שאמונה דתית היא קטלנית במהותה, אלא כי אנשים נוטים להילחם על כל דבר שחשוב להם. אנשים מתים בגלל האהבה, למען הלאום, וגם עקב הדת. יש שמסיקים שאפשר למנוע מלחמות אם לא נאמין בשום דבר, ואם שום ערך לא יהיה מספיק חשוב לנו. אך גם זה לא יעבוד. פרויד ציין שאנשים הורגים ונהרגים גם בגלל כסף ורכוש, ואם ניקח להם אף אותם, הם ימצאו סיבה חדשה למריבות. כשאין לאנשים דת של אמת, הם ממהרים לאמץ דתות של הבל, באקסטזה כפולה ומכופלת.
כהערת אגב נציין שגם דמוקרטיה אינה תרופת פלא נגד מלחמות. אומרים שמעולם שתי מדינות דמוקרטיות לא נלחמו זו בזו, אך המלחמות בין ישראל ללבנון מוכיחות שזהו שקר. לבנון אכן אינה דמוקרטיה מערבית ליברלית בסגנון אירופי, אך אם מצטמצמים להגדרה הזו, אנו בעצם מסתפקים בקביעה שמזמן גרמניה לא נלחמה בצרפת, מה שלא מאוד עוזר לנו. מתברר שהדרך העיקרית למנוע מלחמות היא עדיין להתכונן אליהן.
אמונה דתית מניעה את העולם, גם במאה ה־21. האם היא תוביל את העולם לטובה או לרעה? זה כבר תלוי הרבה בנו: עד כמה נהיה מוכנים תמיד לפגיעתם הרעה של שונאים קנאים, המעוותים את כוחה של האמונה, ועד כמה נממש בחיינו את כוחה הטוב.
