אפשר לומר שהיו לי נסיבות מקילות: היריון מתקדם, בעל שנאלץ לעבוד בחול המועד ותשישות כוללת. חיפשתי את הבילוי הקליל ביותר שאפשר לעשות עם הילדים במינימום מאמץ, וגם כזה שאפשר להשיג במבצעים של 1+1 באשראי. האופציות הלכו והצטמצמו לאחת: פארק מים.
כן, אני יודעת, אין נמוך יותר מזה, אבל הסטנדרטים שלי לא גבוהים כרגע. וכך מצאתי את עצמי עומדת יחד עם שלושת צאצאיי בתור לכניסה. הנוף האנושי שנשקף משם סיפק לי הזדמנות לבהייה אנתרופולוגית בבאי המקום. אם עצבנית גררה את בנה "הנסיך" תוך כדי סינון קללות לעברו. משפחה אחרת העמידה צידנית ענק על שולחן הבידוק. "נשק יש?" שאל השומר את אבי השבט, "לא, אבל יש סכין חיתוך", הוא הודה, ובתוך שנייה היא הוחרמה. "לפני כמה זמן היו פה דקירות", הסביר השומר והראה לו את ארון הסכינים שלצידו.
רק אז הבנתי לאן הידרדרתי. בזמן שכל חבריי נפשו בקמפינג כמו בורגנים נורמטיביים, אני נתקעתי בסחלה של הבילויים – המקום שבו מתרחשים קרבות עם כיסאות כתר, ואליו באים כדי להיות הישראלי המכוער. החלטתי בכל זאת לתת צ'אנס, וכשהתיישבתי על כיסא הנוח גיליתי שנפלתי על חבורת בני נוער קולנית.
מכיוון שכל קונספט הבילוי היה שהבנים שומרים על איה ואני מנמנמת לי בכיסא, הפקרתי אותה לגורלם. אבל מתישהו הם מיצו ופשוט שלחו אותה אליי, ואחרי שהעסקתי אותה במשך שעה בבריכה, שוב הלכתי לחפש אותם. הם נמצאו מאושרים בסוף התור לאבובים, ותוך כדי הדין ודברים שהתפתחו בינינו ("אבל כבר היינו איתה מלא", "רוצים קצת מתקנים של גדולים") הבחנתי שאיה נעלמה.
קראתי בשמה, ואין עונה. דידיתי מסביב למתקן עם בטני הגדולה ושום זכר לאיה. בהתחלה ניסיתי לשמור על קור רוח, אבל אז נזכרתי בסרט שראיתי אמש עם שיחיה על ילדים שנחטפו, וגל של אימה החל לשטוף אותי. אנשים התחילו לגשת אליי, חשבו שאולי אני עומדת ללדת. "אני לא מוצאת את הילדה שלי", ייבבתי, ואז קרה דבר מוזר: הנערים הקולניים, אלו שכל מילה שנייה שלהם זו קללה, יצאו מהתור אחרי שעמדו בו חצי שעה והתחילו לעזור לי לחפש אותה. "איה! איה!", הם קראו, וככה הסתובבנו בכל הפארק. אחרי דקות ארוכות של מתח מצאנו אותה במתחם שבו הנחנו את החפצים, יושבת וממתינה בסבלנות.
בדרך חזור, אחרי שהסדרתי את נשימתי, חשבתי על ההיריון הזה, על הילדים שכבר יש לי, על הרגע המוזר הזה שבו את הופכת להורה והיום שלך מתמלא בדאגות. כל כך הרבה חרדות ליוו את ההיריון הזה. דברים שבכלל לא חשבתי עליהם בהריונות הקודמים. פתאום הפכתי לאמא מודעת. פתאום אני שומעת על כל מיני תסריטים אפשריים – רעלת, לידות שקטות, מומים. פתאום אני מבינה שלא כל ההריונות מסתיימים בשלום. ועכשיו החרדה הזאת מתלבשת על חרדות קיימות – לאיזה עולם הבאתי את הבת שלי? לעולם שבו בוודאות של כמעט מאה אחוז היא תוטרד מינית מתישהו. לעולם שבו אנשים רוצחים בשביל מקום חניה. ובכל זאת, דווקא בעולם הזה, במציאות הזו, חבורת בני נוער שהנימוסים מהם והלאה היו מוכנים לוותר על חצי שעה של תור במתקן ולעזור לי למצוא אותה. אולי בכל זאת יש במדינה הזאת משהו.
אנחנו בריונים, חצופים, נוטים למזג חם, אבל ילדים עדיין לא נחטפים פה. הורים עדיין לא מוצאים את עצמם קושרים ילד לרצועה כמו בחו"ל, ואין כאן מקרים של נערות שאותרו בבית מוזנח אחרי 15 שנה שחיו לצד פדופיל. בתוך כל אם יהודייה שמאבדת ילד בפארק ציבורי שוכנת ידיעה ברורה ומרגיעה – מישהו יעזור לה למצוא אותו, ורוב הסיכויים שזה יהיה הגבר העצבני שהרגע הרים צעקות ליד המנגל.
* * *
למרות שכבר שמונה שנים ברציפות אני כותבת את הטור השבועי, מעולם לא התייחסתי לעמוד הזה כמובן מאליו. מבחינתי כל שבוע הוא מלחמה על המקום שקיבלתי. כל שבוע אני בשאיפה להוכיח מחדש שאני ראויה לו. יותר מפעם אחת העמוד הזה הציל אותי מנפילה לתהומות. במקרים רבים הוא שיכך כאבים, התיר לחצים ועזר לי גם לשחרר אחרים מכבליהם. הזכות הזו אינה מובנת מאליה.
רגע לפני שאני לוקחת הפסקה, אני מודה לכם על הקהל שאתם. אין ולא יהיו קוראים איכותיים כמו אלו של מקור ראשון. אני יוצאת לחופשת לידה, ואשוב אליכם בכוחות מחודשים בע"ה.
