תשמעו סיפור יפה, מאז שיצא לי ספר חדש אני מסתובב בעולם הזה חשוף וחלש. להוציא ספר בישראל זו חוויה חצי טראומטית, כי אין בישראל הרבה קוראים, וכי שוק הספרות הוא שוק לא ממש לוהט בלשון המעטה. כשאני מוציא סרט או סדרת רשת או סדרה לטלוויזיה, אני מרגיש שכל העולם רוצה לראות את זה, כי אנשים אוהבים וידאו, אבל כשספר חדש שלי מתפרסם אני מרגיש שלאף אחד לא אכפת ממנו. והאמת שזה נכון. לאף אחד לא אכפת מהספר שלי. אייי זה שובר לי את הלב, אבל זאת האמת.
כבר חודשיים שאני נאנק תחת החלום האחד והיחיד שלי, שאנשים יקראו את הספר. כשישבתי לפגישה עם סיגל, היחצנית של ההוצאה לאור, אמרתי לה שאני מוכן לעשות הכול כדי שאנשים יקראו את הספר הזה, הכול כולל הכול כולל הכול! תשלחי אותי לאן שאת רוצה, תשלחי את הספר לכל מי שמסכים לקרוא אותו, אני אעשה הכול כדי שאנשים יקראו את הספר שלי! ככה אמרתי לה. וסיגל האהובה סגרה לי בתוך כמה ימים ריאיון בתוכנית הבוקר של רשת שלוש עשרה! איך התרגשתי! איך שמחתי! סוף סוף אני אוכל לדבר על הספר שלי! ואז אנשים יקראו אותו! איך התרגשתי.
אבל כשהגעתי לתוכנית הבוקר, הבנתי את גודל הטעות. בהתחלה שלחו אותי להתאפר. המאפר ניסה לטשטש את העיגולים השחורים שיש לי בעיניים (קיבלתי אותם סביב הלידה השקטה שעברנו לפני חמש שנים), אבל לא היה לו סיכוי. אחר כך הכניסו אותי לאולפן. האייטם שלפני היה אייטם על נשירת שיער. תודה באמת! והאייטם שאחרי היה אייטם על קובה צמחוני. אז על השולחן היו מלא קערות חומות כאלה עם קובה. התיישבתי בשקט ליד שני המנחים, מנחה ומנחה. אמרתי להם שלום רפה, אבל הם לא ענו לי. הנחתי את הספר על השולחן, וחיכיתי שהשידור יתחיל. המנחה לא התייחסה אליי בכלל, היא קירבה את קערת הקובה שהייתה מולה, טעמה ממנה ואמרה, וואו, וואו, וואו, שלוש פעמים. המנחה שישב לידה לקח קערה אחרת ואמר, וואו זה טעים. רציתי להגיד להם, הלו, אני כאן, כתבתי ספר, הנשמה שלי נמצאת בתוכו, כתבתי אותו במשך שנתיים, הלו תתייחסו אליי. אבל לא היה לי אומץ.
אחר כך השידור התחיל. המנחה של התוכנית טעה בשם הספר ואני תיקנתי אותו וגמגמתי כמה מילים על הספר, ועל עצמי. זה היה ריאיון קצרצר ומביש. המנחים האטומים עשו הכול כדי להתקדם הלאה, לאייטם על הקובה, ואני לא הפרעתי להם לשכוח ממני ומהספר שלי. לא יכולתי לפצות פה. בקושי הצלחתי לנשום.
אחרי כמה דקות הריאיון נגמר, ואני נמלטתי מהאולפן עם הנשמה בין הרגליים, בלי להגיד שלום. רצתי לחדר ההמתנה ולקחתי את התיק שלי ויצאתי החוצה, לנשום אוויר, לשכוח מההשפלה. אוי, זה היה נורא. וכשיצאתי מהאולפן, ראיתי פתאום בכניסה לבניין, בחורה מקסימה עם עיניים כחולות, שהסתכלה לי בעיניים ואמרה, יאיר! ראיתי אותך בטלוויזיה, וכל כך התרגשתי שאתה כאן! אני עובדת פה בחדשות למעלה! בדיוק קראתי את הספר שלך, והוא כל כך ריגש אותי, אני בדיוק עוברת פרידה קשה, והספר שלך ממש עזר לי להחלים, ורציתי להגיד לך תודה. ככה היא אמרה לי! וכשהיא אמרה את זה אני פתאום התחלתי לבכות, איי איי איייי! אני בחיים לא אצליח להסביר לכם כמה התרגשתי. הבחורה הזאת הצילה אותי מתהום ההשפלה. ובמקרה, ממש במקרה, המאפר שאיפר אותי היה שם, בכניסה, והוא ראה אותי מתרגש, ואמר, אל תבכה זה יהרוס את האיפור! חחחחח.
בקיצור, חברים, מה אני אגיד לכם. לבחורה המתוקה שניגשה אליי קראו נעה. והיא הייתה המלאך שלי בבוקר ההוא. היא הרימה אותי מהאשפתות, היא גאלה אותי מהדיכאון, היא הוציאה אותי מהמיץ של ההבל. כשישבתי באולפן חשבתי לעצמי שלאף אחד לא אכפת מהספר שלי, או מספרים בכלל, ושכולם מעדיפים קובה צמחוני פושר על פני ספר מרגש. והנה באה נעה, המלאכית המתוקה, עם העיניים הכחולות שלה, והמילים הטובות שלה, והוכיחה לי שטעיתי, יש הבל, זה נכון, אבל יש גם חסד, והעולם הזה הוא סלט בורגול של הבל ושל חסד, של חסד ושל הבל, החיים האלה הם סלט עסיסי ועגום של ספרים, ונשירות שיער, ורגשות חמים, וגעגועים רכים, וקובה צמחוני, זה העולם, ככה החיים. זכינו בכינו. שכוייח.
