שישה באוקטובר הוא תאריך שהתרחשו בו שני אירועים גדולים בתולדות ישראל: בשנת 1973 פרצה בו מלחמת יום הכיפורים, וב־1981 נרצח הנשיא הערבי הראשון שעשה שלום עם מדינת ישראל, נשיא מצרים מוחמד אנואר א-סאדאת. שני האירועים קשורים זה בזה, כי סאדאת נרצח, בין היתר, בגלל הסכם השלום שחתם עם ישראל ב־1979.
הצלחה מול כישלון
מלחמת יום הכיפורים מוצגת בישראל ככישלון, בעיקר בהשוואה לניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים ביוני 1967. הצגה זו מעוותת ומוטעית, ואף מגמתית, שכן כשמשווים לעומק בין שתי המלחמות מגלים שהניצחון במלחמת יום הכיפורים הייתה גדול מזה של ששת הימים. כיצד? ששת הימים החלה במבצע "מוקד", מבצע אווירי בו תקף חיל האוויר הישראלי את בסיסי חילות האוויר של מצרים, ירדן, סוריה וגם שדה תעופה צבאי אחד בעיראק. בתקיפה זו הושמדו רוב מטוסיהן של מדינות אלו, כך שכוחות הקרקע שלהן היו חשופים לתקיפות מהאוויר ללא יכולת תגובה, והפך אותם למטרות נוחות עבור כוחות האוויר והיבשה הישראלים שכתשו והביסו אותם תוך שישה ימים.
לעומת זאת, מלחמת יום הכיפורים החלה בהפתעה שהנחיתו צבאות מצרים וסוריה על כוחות הקרקע הישראלים, באמצעות טילי קרקע אוויר שקודמו לחזית ומנעו ממטוסי חיל האוויר הישראלי מלסייע לכוחות הקרקע. צבא מצרים חצה את תעלת סואץ והשתלט תוך שעות על קו המעוזים הישראלי המשקיף על התעלה, וצבא סוריה כבש את מוצב החרמון והזרים כוחות שריון אל רמת הגולן. אלא שלמרות ההפתעה והכישלונות שצה"ל נחל בימים הראשונים למלחמה, הוא הצליח להתארגן ולגייס את כוחות המילואים, לחמשם, לציידם, להטילם למערכה ולהפוך את הקערה על פיה: להעביר את המלחמה לגדה המערבית של הסואץ, לכתר ולשתק את הארמיה השלישית ולרוץ קדימה לכיוון קהיר ללא התנגדות. לולא האיום הסובייטי היה יכול להתקדם עד קהיר.
גם בחזית הסורית הצליח צה"ל להזרים כוחות לגולן. לוחמי גולני שחררו את מוצב החרמון וכוחות שריון וחי"ר ממוכן של צה"ל פרצו לעבר דמשק אך נעצרו ליד ח'אן אוריינבה בגלל האיום הסובייטי.
מהשוואה "קרה" של מצב הפתיחה, עולה שההצלחה במלחמת יום הכיפורים הייתה רבה יותר מזו של ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים מצבו של צה"ל בראשית המלחמה היה נחות משמעותית מהמצב לאחר מבצע "מוקד" בששת הימים. נכון שמלחמת יום הכיפורים עלתה בחיי יותר מאלפיים חיילים ובפציעת למעלה מ־7,000 חיילים, מחיר דמים גבוה ויקר מאין כמוהו, אבל יש לזכור שגם ניצחון מלחמת ששת הימים – למרות מבצע "מוקד" – עלה בחייהם של כמעט 800 חיילים ובפציעת יותר מ־2,500 מהם. המחדל המודיעיני ומחיר הדמים הגבוה והיקר גרם לאווירת הנכאים שיצרה מלחמת יום הכיפורים, ומכאן קצרה הדרך לתחושת כישלון, למרות ההצלחה הצבאית המרשימה.
מועד פרוץ מלחמת יום הכיפורים
שאלה שמטרידה רבים בישראל היא מדוע בחרו מפקדי צבאות מצרים וסוריה דווקא את יום הכיפורים כדי לפתוח במלחמה. פרשנים נתנו סיבות לכך דוגמת רוב החיילים היו בחופשה, המערכות הישראליות – כולל התקשורת – שבתו, ועוד סיבות הקשורות לאופיו של היום בישראל. אלא שהאמת שונה לחלוטין: בדיונים שקדמו למלחמה בין משלחת הצבא הסורי שנפגשה עם נציגי צבא מצרים, דרשו הסורים שהמלחמה תתחיל בשישה באוקטובר כיוון שזהו תאריך יום ההולדת של נשיא סוריה חאפז אל אסד.
הקצינים הסורים ידעו היטב ששחרור הגולן עמד בראש סולם העדיפויות של אסד, שכן הוא נחשב במדינתו כאבי התבוסה הסורית, בתפקידו כשר הביטחון ומפקד חיל האוויר כאחד, לאחר שישראל כבשה את האזור בששת הימים. המלחמה פרצה בשעה שלצבא סוריה חסרה שדרת קצינים מנוסים בשל מסע הטיהור הנרחב שניהלו הנשיא הסורי דאז, צלאח ג'דיד, ושר הביטחון שלו, חאפז אל אסד, אחרי שהשתלטו על מפלגת הבעת' ועל השלטון שנה קודם לכן, ב־1966.
בנובמבר 1970 סילק אסד את ג'דיד באשמת "קלקולים" בשלטון, כולל המפלה בששת הימים, והפך לנשיא סוריה למרות הכתם על שמו בשל אותה מפלה. הקצינים הכירו את נקודת התורפה הזו באישיותו ובלגיטימיות שלו כנשיא מקובל, ולכן שאפו להעניק לו את הגולן כמתנת יום הולדת.
העובדה שאסד לקח את עניין הגולן באופן אישי הומחשה ביתר שאת בשנת 2000. הוא מת בעשרה ביוני, ביום בו נפל הגולן בידי ישראל בשנת 1967. מצבו הבריאותי כבר היה ירוד למדי, אך ליבו לא עמד במעמסה הנפשית ובגד בו דווקא ביום בו נחל את תבוסתו הגדולה ביותר שהמיטה עליו את הבושה החריפה והמרה ביותר.
השלום בין ישראל ומצרים
מקובל לומר שבמלחמת יום הכיפורים השיבה מצרים את כבודה העצמי אחרי ההשפלה שנחלה בששת הימים ובכך התאפשר לסאדאת לשאת ולתת עם ישראל מתוך עמדת שוויון, אם לא גם מתוך עמדת עוצמה. יש באמירה זו היגיון מסוים אלא שעובדתית היא לא נכונה. שלושה גורמים אחרים הם שדחפו את סאדאת למשא ומתן עם ישראל.
הגורם הראשון היה ההכרה שלו שישראל אינה מנוצחת, שכן היא גברה על צבאות ערב במלחמות 1948, 1956, 1967, 1969־1970 (מלחמת ההתשה), ואפילו ההפתעה הגדולה של שישה באוקטובר 1973 לא הביסה אותה. מכיוון שנשיא מצרים לא ראה עוד טעם להמשיך ולהקיז את דמם של בני עמו ואת כלכלת מדינתו על מזבח פלסטין (תעלת סואץ נחסמה בעקבות מלחמת ששת הימים ונפתחה שוב רק בשנת 1975) הוא החל לחשוב במונחים של "אם אינך יכול להתגבר עליהם, הצטרף אליהם".
הגורם השני היה המצב הכלכלי של מצרים, שהיה בכי רע בגלל מספר שנים של כישלון יבול הכותנה – ענף היצוא החקלאי העיקרי של המדינה – שנבע ממזיק שחיסל את רוב היבול והביא את מצרים אל עברי פי פחת כלכלי. הנשיא סאדאת פנה לאירופים לסיוע ואלה הקימו מאגד (קונסורציום) של כארבעים בנקים שיסייעו כלכלית למצרים. אלא שמנהלי הבנקים התנגדו למתן הסיוע כל עוד מרחפת סכנת מלחמה באזור, שתוריד לטמיון את השקעותיהם, והיתנו את מתן הסיוע בסיום מצב המלחמה עם ישראל. זו אחת הסיבות שסאדאת נתן לישראל את השלום המינימלי שהוא הוכרח לתת לה – הסכם אי־לוחמה – ולא הרבה מעבר לכך.
הגורם השלישי היה התחושה של סאדאת שברית המועצות השתמשה במצרים לאורך השנים ככלי משחק במלחמתה הקרה נגד ברית נאט"ו וארה"ב. תחושה זו הביאה להחלטתו לעזוב את הברית עם מוסקבה והחלפת האוריינטציה הפוליטית שלו לברית עם המערב. הוא חש ששלום עם ישראל יקל על מדינות אירופה ועל ארה"ב לקבל אותו כבעל ברית מזרח־תיכוני, ואולי אף להחליף את ישראל בעתיד במעמד הבכורה בעיניהן.
רצח סאדאת
על פי החשיבה המקובלת, רצח סאדאת בשישה באוקטובר 1981 בידי אנשי ארגון הג'יהאד המצרי, נבע מהסכם השלום שחתם עם ישראל. זאת, בניגוד לראייה האסלאמית שלא מקבלת את קיומה של מדינת יהודים ובניגוד להחלטות הרבות שקיבלה פסגת הליגה הערבית ובראשן החלטות ועידת ח'רטום (אוגוסט 1967) שהחליטה על "שלושת הלאווים": לא להכיר בישראל, לא לשאת ולתת עימה ולא לעשות עימה שלום.
הדברים נכונים במידה מסוימת, כי אכן אנשי האסלאם הקיצוני אינם מקבלים את עצם קיומה של ישראל ובוודאי ששלום עימה מנוגד לגישתם, אך לא זו הייתה הסיבה העיקרית לרצח הנשיא המצרי. הסיבה העיקרית הייתה היחס הנוקשה שהוא נקט נגדם – החיסולים האכזריים, המאסרים השרירותיים, המשפטים המוטים והעונשים שהוטלו עליהם ובראשם עונש המוות. זו הייתה מלחמה לחיים ולמוות בין המשטר המצרי וה"ג'מעת" (הקבוצות האסלאמיסטיות הרדיקליות – מ"ק) שהחלה עוד לפני ימי גמאל עבד אל נאצר וממשיכה עד היום.
