מרטין בובר הוא בעיניי אחת הדמויות החשובות בפילוסופיה של הדת בתקופה החדשה, ולא תמיד זוכה הוא למקומו הראוי. כדי להתחיל להבין את דבריו ואת הרקע הפילוסופי שלהם, נפנה לחיבורו "שאלה שהיחיד נשאל", המנסה להציב אלטרנטיבה להגותו של הפילוסוף הדני בן המאה ה־19, סרן קירקגור. קירקגור, אותו הזכרתי לא מעט ברשימות האחרונות, הוא מאבות הזרם האקזיסטנציאליסטי הדתי. אבן הפינה של הגותו היא האינדיווידואליות. רבים ראו בגישתו של קירקגור קרבה לכיוונים שונים המצויים בהגות היהודית. בובר, לעומת זאת, מתמודד איתה תוך הסתייגות וביקורת, ורואה בדרכו דווקא פיתוח של המחשבה הנוצרית.
כנגד קירקגור, בובר רואה עצמו כיורש של המחשבה המקראית ושל התפתחותה המאוחרת יותר, במיוחד כפי שהיא באה לידי ביטוי בחסידות. כך הלך ונרקם עימות בין שתי פילוסופיות אקזיסטנציאליסטיות, שלמרות הרקע המשותף שלהן וקירבתן התיאולוגית, מפריד ביניהן פער ענקי. אנסה להבהיר את העניין.
מוקד הגותו של קירקגור מצוי ביחיד. למילת מפתח זו, "היחיד", מתקשר מושג נוסף והוא הבדידות, כאשר הכוונה היא לבדידות של איש האמונה. יש כאן הבחנה חשובה שעלינו לעשות בין מושגים מהעולם האקזיסטנציאליסטי-פילוסופי ובין מושגים פסיכולוגיים.
המצב האנושי
לדעתי, אחת התזות הבסיסיות של האקזיסטנציאליזם היא שרגשותינו העמוקים ביותר הינם תגובות לעובדות קיומיות המשותפות לכל בני האדם. הם אינם, כפי שלרוב נדמה לנו, תגובות פסיכולוגיות לחוויות אישיות ולהיסטוריה הפרטית שלנו, אלא למצב האנושי הכללי יותר, שבו האדם עומד בפני המציאות. ברור שרגשותינו הם גם תגובה פסיכולוגית, אולם אם נסתכל עמוק יותר נגלה מקור נביעה בסיסי יותר והוא המצב האישי האונטולוגי, כלומר היותי אדם. לא אדם אינדיווידואלי בעל שם ומספר זהות אישיים, אלא אדם.
כך הוא גם ביחס לרגש הבדידות. אין מדובר בבדידותי הפסיכולוגית האישית, אלא בדידותי כאדם – הנובעת ממעמדו המיוחד של האדם בקוסמוס. הוא הדין ביחס לרגש החרדה, למועקה ולבושה. כך נוכל לומר שאפילו רגש הבחילה הוא "תגובה פילוסופית", כמו גם תחושת המיאוס, כפי שקורה בתגובתנו לצואה למשל. לדעתי, הבחנה זו זכתה להתייחסות רק בשתי מסורות, המסורת ההלכתית והפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. האדם מגיב ל"אמת" לא רק בכתיבת תיאוריות פילוסופיות, אלא גם בחוויות הקיומיות שלו המתורגמות גם לרגשות. נוכל אפילו להרחיק לכת ולומר שה"הוכחה" לקיומו של הזולת – אותה ניסו למצוא בכמה שיטות פילוסופיות – היא הבושה. אין אנו מתביישים בפני הקוסמוס על כל הגלקסיות שלו, אלא דווקא בפני הזולת. זו איננה הוכחה פילוסופית אנליטית, אלא הוכחה דרך תגובתנו המופיעה כשאנו עומדים לפני אדם אחר.
אולם הבדידות של קירקגור הפכה, בעקבות תורתו, גם לבדידות פסיכולוגית אישית. קירקגור ראה בתורתו הליכה כנגד רוח זמנו – המאה ה־19. הוא ראה את תקופתו כמאה של הפוליטיקה. הפוליטיקה מייצגת עבורו את הקוטב המנוגד לדילמות ולשאלות של היחיד. בעולם של הפוליטיקה אין משמעות להכרעותיו של היחיד – כשם שבאונייה הנוסעת צפונה אין משמעות להליכתנו דרומה.
את הפילוסופיה הזו תרגם קירקגור לחייו הפרטיים. קירקגור, שהיה נוצרי פרוטסטנטי אדוק, ראה את עצמו עומד בפני הכרעה שאותה תפס כהכרעה דתית: הוא הרגיש כאילו קיבל ציווי משמיים לבטל את אירוסיו לאישה אשר אהב, רגינה אולסן, לטובת אהבתו לאל. אכן, עבור קירקגור, חוץ מהיחיד יש רק "אתה" אחד, וזהו האל. קירקגור שכח את ה"אתה" האנושי, את האחר, את ה"אתה" הקונקרטי שאיתו הוא חי. בבריחתו מהעולם הפוליטי־חברתי הוא פונה אל אהבת האל, ויכול שלא לחוש שרעש אדמה מתרחש מתחת לרגליו. מתוך רגש דתי כזה עזב קירקגור את ארוסתו.
קירקגור לא היה היחיד בתקופתו שבהגותו עבר הדגש לאדם הפרטי – ה"אני". בקוטב הפילוסופי המנוגד מופיעה דמות נוספת שהייתה לה חשיבות בזמנה – מקס שטירנר, שהגן על היחיד בשם קדושת האגואיזם. אצל שטירנר אין כלום פרט ליחיד, והיחיד מכלה את עצמו מתוך הנאה. את השיטה האגואיסטית של שטירנר המשיך במידה מסוימת הוגה בשם פוירבאך, שאצלו הדגש היה על ההדוניזם. גם אם שמו של שטירנר כבר נשכח, הרי הוא חוזר ומתגלגל בדמויות שונות בכל דור, ולפעמים אף ברוח הזמן הקולקטיבית של הדור כולו.
בשני הקטבים הפילוסופיים המנוגדים הללו נעלם במידה מסוימת מקומו של האדם האחר אל מול מרכזיותו של ה"אני". אצל קירקגור נעלם האחר בעקבות הדומיננטיות של הקשר בין האני ובין האל, ואצל שטירנר וההדוניסטים, האדם והנאותיו נמצאים במרכז וגורמים לו לשכוח את קיומו של האחר.
קול המוסר
כנגד זה בא בובר ואומר שההיזכרות בקיומו של ה"אתה" האנושי – היא לב ליבו של המוסר. המוסר הינו השלמה לעמדה הדתית שמייצג קירקגור, משום שאצלו מצויים רק האני העומד מול ה"אתה" הא־לוהי לבד. זוהי ביקורתו של בובר נגד הבדידות של קירקגור. בובר משמיע ביקורת יהודית על עמדתו הנוצרית של קירקגור, המחזיר לחיים את המהפכה של פאולוס.
קירקגור תפס את הציווי שכביכול צוּוה לבטל את אירוסיו כעקדת יצחק ממש. בא בובר ואמר שיש הבדל חשוב: אברהם אבינו שמע שני קולות, וקירקגור שמע רק קול אחד. אברהם אבינו שמע את הקול הראשון הקורא להקריב את הנער "קח נא את בנך", אך שמע גם את הקול השני המצווה "אל תשלח ידך". קירקגור שמע רק את ציווי ההקרבה, ולא את הקול שציווה לו לא לעשות זאת. הקול השני הוא הקול המחזיר את הציווי המוסרי אל האדם העומד בפני רעהו.
בובר מקבל אמנם את הגישה האקזיסטנציאליסטית שלפיה במרכזה של הדת עומדת חווייתו של האדם היחיד. אולם לא רק היחיד. הוא האמין שביהדות מפותחים שתי העקרונות בעת ובעונה אחת – היחיד העומד מול האל, והיחיד העומד מול רעהו. עוד על בובר, ועל פרויד ויונג, ברשימה הבאה בע"ה.
