החינוך המוזיקלי שלי עבר כברת דרך. אמא ואבא היו מקשיבים לתקליטים של אילנית ואלביס והגבעטרון. מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מהבית. חצי תל־אביב מכירה את אמא שלי כ"שרה והאקורדיון" וגם אני התחלתי את חוק לימודיי בקונסרבטוריון מכיתה ב' עד י', מסלמת סולמות של צ'רני ופורטת על סונטות של שופן. אבל בלב, בלב תמיד הייתי בריטני.
כמה היה כיף לחזור מבית הספר היישר לרשת ג', בימים שהייתה משמיעה מוזיקה לועזית. לחבר אוזניות לווקמן ולהתמכר לבסים של סינג הללויה ואייס אוף בייס. ובאותם ימים, בעוד הלב רצה לעבור לגור עם קיילי מינוג, הגוף רצה להיות מייקל ג'קסון. מי שלא ראה אותי, יצור מגושם עם שיער קצר ומשקף גדול מנסה לעשות הליכת ירח ונכנסת בוויטרינה של הסלון, לא ראה פיל בחנות חרסינה מימיו.
מייקל ג'קסון היה המלך מבחינתי. סצנת מייקל ג'קסון הייתה אמריקה עבורי. זה היה שילוב של FAME ואושר ביחד, ולמי אכפת שהוא המציא את ההחלקה הסינית ואת הבהרת הפנים. ואז אמרו שהוא מגיע לארץ. והכול בחיים שלי נעצר ורק דבר אחד בעולם רציתי. ללכת לשם. בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שאלך להופעה בכלל ועוד להופעה של כוכב חיי בפרט. זה היה חלום. פשוט חלום.
אבל ללכת להופעה שלו היה הדבר הכי לא ממלכתי־דתי שיכולתי להעלות על דעתי לעשות. ברמת "שלא יגלו בבית הספר ולא בסניף". כי זה כל כך מתייוון מצידי. לזה תוסיפו את אישיותי החרדתית, פחד מחוסר אוויר, מצפיפות, מזה שלא יהיה לי אוכל לקנות ואני אמות מרעב.
מזל שהיה לי את שפר, ידיד שמבחינה דתית לא היה נכנס אפילו לכתבה של עקיבא נוביק. הוא אמר לי ברור שהולכים. הסתרתי את זה מההורים והשתמשתי בכל הכסף מהבייביסיטר ולא סיפרתי לאף חברה והלכתי איתו והזהרתי אותו שכנראה נעמוד ממש מאחור, איפה שיש חמצן ואם אפשר קרוב לאמבולנסים של מד"א. ושרתי את כל המילים ורקדתי את כל הריקודים והייתי שמחה, שמחה, שמחה.
