כ־300 אלף סטודנטיות וסטודנטים (עם רוב בולט לנשים) יפתחו השבוע את שנת הלימודים האקדמית. ישראל היא מהמדינות הבולטות בעולם במספר התארים שהיא מעניקה, אם כי מסיבות רבות כלל לא בטוח שמדובר בברכה.
העיתון הסטודנטיאלי היומי של אוניברסיטת הרווארד עורך בכל שנה סקר לסטודנטים החדשים. השנה ענו לסקר כ־78%, והתוצאות מצביעות על הפער ההולך ומעמיק בין האקדמיה לציבור. מבחינה דתית, למשל, יותר מ־41% מהסטודנטים מצהירים שהם אגנוסטים או אתאיסטים, 16.9% קתולים, ו־14.5% פרוטסטנטים. באוכלוסייה הכללית, לפי נתוני מכון Pew, רק 11% הם אגנוסטים או אתאיסטים, הפרוטסטנטים מהווים 41% והקתולים 21%.
בארה"ב חיה הקהילה הנוצרית הגדולה בעולם והאמריקנים מייחסים לדת חשיבות רבה יותר מרוב מדינות המערב, אבל אין לדבר כמעט זכר בהרכב הסטודנטים של האוניברסיטה האמריקנית המובילה בתבל, ספינת הדגל האקדמית שעולם ההשכלה הגבוהה כולו רואה בה מודל וסמל.
אותה תופעה, בהקצנה גדולה יותר, ניכרת כשמגיעים לפוליטיקה. רק 1.8% מהסטודנטים הם "שמרנים מאוד", לעומת 35.2% שהם "ליברלים מאוד". 7.2% הם "שמרנים במידת מה", לעומת 37.2% של "ליברלים במידת מה". בהרווארד, אם כן, יש רוב עצום לשמאל, והשמאל הקיצוני מהווה שם יותר משליש; באוכלוסייה האמריקנית יש כמעט שוויון בין הימין לשמאל. הפער בולט גם כשמשווים את ההצבעה לנשיאות. 76.2% מהסטודנטים הצביעו לג'ו ביידן, לעומת 51.3% שקיבל בבחירות. דונלד טראמפ זכה רק ל־5.5% מקולות הסטודנטים, לעומת כ־47% בבחירות.
השמאל הפרוגרסיבי אובססיבי ל"מגוון", אלא שמתברר שזהו מגוון מאוד מסוים: גזע, לאום, מין, נטייה מינית. בעניינים הכרוכים בתפיסת עולם פוליטית ואידאולוגית, המוסדות הפרוגרסיביים מדירים את השונה מהם בקלות רבה, כפעולה ערכית ממש. מבחינתם הזכות להצטרף לאליטה המשכילה מוקנית על בסיס כרטיס השתייכות אידאולוגי. הם פשוט רוצים פרוגרסיבים טובים מכל הגזעים, העדות, הנטיות והמינים. כמה "נֵעור" מצידם.
בקרוב כבר לא יהיו מרצים שיעברו לינץ' אקדמי ולא סטודנטים מושתקים, אבל לא מפני שהבעיה דועכת, אלא להפך, מפני שהמחלה ניצחה את החולה
תמהיל אחיד
הרכב הסטודנטים לא הופך להומוגני בלי סיבה; באופן טבעי הוא הולך ומתאים את עצמו להרכב האידאולוגי של הסגל האקדמי והמנהלי, כלומר מגוון בכל היבט להוציא דעות וערכים. איזה אבסורד. הערכים שהיו עילת קיומה של האקדמיה – מגוון דעות, חקירה חופשית, חיפוש האמת, פולמוס ודיון פתוח – נהפכו בה למגונים, אסורים ומוקצים.
דוגמה בולטת לכך הגיעה בחודש שעבר עם התפטרותו של המרצה לפילוסופיה פיטר בוגהוסיאן מאוניברסיטת פורטלנד. בוגהוסיאן התפרסם בזכות "פרשת לימודי המרמור", שבה הוא, יחד עם שני עמיתים, שלחו לכתבי עת אקדמיים 20 מאמרים מופרכים ומטופשים במכוון בנושאים כמו "תרבות האונס של כלבים בפארקים" או הצעות מיניות (אלימות למדי) לריפוי "טרנספוביה". שבעה מהמאמרים, למרבה השערורייה, התפרסמו בכתבי עת אקדמיים, ושבעה אחרים היו עדיין בשלב השיפוט כשהמעשה נחשף.
בוגהוסיאן רחוק מלהיות ימני. הוא לא דמוקרט אדוק, אך קרוב יותר לשמאל הפוליטי. אלא שחשיפת ערוות הפוסט־מודרניזם והחורבן שזרע בלימודי הרוח והחברה הייתה יותר מדי ל"נעורים". האוניברסיטה אפילו זימנה אותו לוועדת משמעת, באשמה המגוחכת שהוא ערך "ניסוי בבני אדם" – העורכים והקוראים של כתבי העת – בלי לקבל את הסכמת הנבדקים. במכתב ההתפטרות שלו מספר בוגהוסיאן על ההתעללות שעבר מצד האוניברסיטה, כולל הליך חקירה רשמי נגדו שבמסגרתו נרמז לסטודנטים שהוא מכה את אשתו וילדיו. לבוגהוסיאן לא עמדה זכות להגן על עצמו, ונאסר עליו לדבר על החקירה. אף שהוא לא נמצא אשם בעבירות שיוחסו לו, הוא התבקש לעבור "הדרכה" שתתקן את דרכיו. "אוניברסיטאות יכולות לכפות אחידות אידאולוגית ולו רק באמצעות האיום בחקירות כאלה", הוא כותב. חייו של המרצה הביקורתי הפכו לסיוט אינקוויזיטורי.
בוגהוסיאן, מהקולות הביקורתיים האחרונים באקדמיה, מתאר במכתבו כיצד האוניברסיטה הפכה "ממעוז של חקירה חופשית למפעל של צדק חברתי, שהקלטים הבלעדיים שלו הם גזע, מגדר וקורבניות, והפלטים הבלעדיים שלו הם מרמור ופילוג. לא מלמדים את הסטודנטים לחשוב. במקום זאת מאמנים אותם לחקות את הוודאות המוסרית של אידאולוגים. הסגל האקדמי והמנהלי ויתר על משימת חיפוש האמת של האוניברסיטה ומקדם חוסר סובלנות לאמונות ודעות שונות. הדבר יצר תרבות של תוקפנות שבה סטודנטים מפחדים כעת לדבר בפתיחות וביושר".
מקרה בוגהוסיאן מצטרף למאות מקרים נוספים בשנים האחרונות של אקדמאים שהעזו לצאת נגד הדוגמה הפרוגרסיבית ולימודי הקשקשת הפסאודו־אינטלקטואליים והאנטי־מדעיים שהאקדמיה מטפחת. האינטלקטואלים האחרונים הללו מנודים ומוחרמים בידי הקולגות, עוברים התעללות מצד הסטודנטים, ונענשים בסנקציות כואבות ממוסדותיהם. מבין מאות המקרים הידועים בשנים האחרונות, כפי שפרסמה "הקרן לזכויות הפרט בחינוך", יש מרצים רבים מהשמאל המתון שמותקפים מכיוון השמאל הקיצוני – נראה שכמעט לא נשארו באקדמיה ימנים לתקוף.
בקרוב כבר לא יהיו מרצים שיעברו לינץ' אקדמי ולא סטודנטים מושתקים, אבל לא מפני שהבעיה דועכת, אלא להפך, מפני שהמחלה ניצחה את החולה. המסננת הופכת יעילה מדי והסגל והסטודנטים הם מקשה אחת של לכידות פרוגרסיבית. מקומם של יוצאי הדופן – שבפועל מייצגים כחצי מהאוכלוסייה – הולך ומצטמצם, תיבת התהודה הופכת יותר ויותר הרמטית, והניוון האקדמי הולך ומעמיק.
כעצה שימושית, מומלץ לסטודנטים במדעי הרוח והחברה לזכור שני לקחים חשובים להישרדות אינטלקטואלית ועצמאות מחשבתית. הראשון הוא שבמסגרות אידאולוגיות, לרוב החומרים הכי חשובים הם אלה שלא מלמדים אותם. השני הוא שהרבה דברים נשמעים משכנעים בתוך האקדמיה, אבל בעיקר מפני שהם מהודהדים שוב ושוב בקהילה פסאודו־אינטלקטואלית סגורה; במילים אחרות, מפני שמדובר בתעמולה יעילה. בבחינה ביקורתית ומציאותית – שכמותה קשה לערוך בתוך "המפעל לצדק חברתי" – הם מתפוררים לאבק.
אז שמרו על נפשותיכם מכל משמר, סטודנטים יקרים, מפני שגם אם קצת קשה לראות זאת מבפנים, האקדמיה הפכה למקום שמשליט הומוגניות מחשבתית וערכית כדי לזכות בהגמוניה תרבותית ופוליטית. לא אמת אלא אקטיביזם אידאולוגי מחופש ל"ביקורת", זו מנת חלקה של האקדמיה המערבית בימינו.
