זו הפעם השלישית מאז מלחמת ששת הימים שאני מביא את דבריי לבוגרים עם סיימם לימודיהם כאן. לפני שנתיים הצבעתי על הגורמים אשר לדעתי הביאו לפריצת מלחמת ששת הימים. אשתקד הרציתי (באריכות־מה) על ד"ר ארתור רופין המנוח והתלבטויותיו הבלתי פוסקות והבלתי פתורות למציאת פורמולה שתביא להסכמת הערבים ליישוב יהודים בארץ־ישראל. הפעם אני רוצה לומר – ולא באריכות – כמה הערות על הצד היהודי של הנושא. לא על מה שהביא את נאצר לפתוח במלחמה, לא על סירובם הממושך של הערבים להשלים איתנו, אלא משהו על עצמנו.
והואיל והמדובר ביהודים, מוטב שאצטט את הנושא בשפתו ובלשונו. השבוע, ביום א', השתתפתי בכנס של "תנועת המזרחי בארצות הברית" שנערך בהיכל שלמה בירושלים. חלקי בכנס זה היה להשיב על שאלות בנושא הביטחון. הוצגו שאלות רבות – בחלקן צבאיות־טכניות ואחרות – בנושא מדיניות הביטחון, אבל הקשה ביותר, הצבאית ביותר והיהודית ביותר הייתה השאלה: "אדוני שר הביטחון, מה יהיה הסוף?", או כלשונה האוריגינלית "וואס ועט זיין דער סוף?".
כולנו יודעים שמטרת המלחמה איננה רק הניצחון הצבאי, אלא גם השגת השלום. על זאת שהנושא הוא מדיני־עולמי מעידה העובדה שארבע המעצמות הגדולות דשות בה. אך על כך ששאלה זו הינה מעל לכל שאלה יהודית, מצביעה ההיסטוריה שלנו. השאלה "מה יהיה" לא משה משפתי עמנו במשך ארבעת אלפים שנה, מעת קומו ועד היום הזה, וניתן לומר כי הדאגה ל"מה יהיה" הינה חלק אורגני ממהותו של עמנו.
בוודאי שמתם לב שבמשפטיי האחרונים השמטתי את "הסוף" – אמרתי "מה יהיה" ולא "מה יהיה הסוף". עשיתי זאת מפני שנראה לי שהדגש בשאלה יהודית זו הינו על הדרך ולא על היעד הסופי, על התהליך ועל המאבק ולא על התחנה האחרונה. "המנוחה והנחלה" היו לעמנו שאיפות נכספות ולא מציאות. ואם מדי פעם השגנו אותן, היו אלה רק תחנות ביניים קצרות – שאיפת רוח המאפשרת לאגור כוח ואומץ להמשך המאבק. יתר על כן, חושבני כי המושג "סוף" בחיי העמים הוא מושג שלילי, ומוטב לומר "מה יהיה" מאשר "מה יהיה הסוף".
ובכן, השאלה הזו נולדה עם העברי הראשון, עם אברהם, וליתר דיוק, כאשר היה אברם. היה עליו להיאחז בארץ כאמור "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג יז) ולתכנן לבניו את ירושתם של לא פחות מעשרה עמים: את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי (בראשית טו, יט־כא). ואילו הוא היה יהודי אחד בעולם כולו!
במצב זה באופן טבעי הדאיגה אותו הבעיה הדמוגרפית… כי הוא כבר היה זקן וילדים טרם נולדו לו! ואז, העברי הראשון, אברם, נשא את פניו השמימה ושאל את השאלה היהודית "מה יהיה?" ובן שיחו, "א־ל עליון, קונה שמים וארץ", השיב אל אברם במחזה לאומר: "אל תירא אברם!".
אל משמעותו של "אל תירא" זה עוד אשוב. אבל בינתיים רצוני להמשיך ולומר כי גם בדור השני, בימי יצחק, לא נפתרה בעיית היהודים: יצחק הסתובב עם אשתו רבקה בגבול מצרים ואחר כך – בארץ פלשתים, ובימי רעב רצה לרדת מהארץ, אך א־לוהים אמר לו: "אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך" (בראשית כו ב). אחר כך היו לו סכסוכי מים עם השכנים עד שהתייאש מלהגיע להסדר של גבולות מוסכמים ובטוחים, ואז נגלה אליו א־לוהים בלילה ההוא ויאמר: "אנכי א־לוהי אברהם אביך אל תירא" (בראשית כו, כד).
ה"אל תירא" התחזק והיה למוטו לעמנו – באמרה "אל תירא עבדי יעקב". וכאן ברצוני לעמוד על משמעותם הן של הדאגה היהודית והן של ה"אל תירא". הדאגה היהודית בכל הדורות הינה דאגה כפולה: החרדה לפרט, לאיש היהודי, ולכלל – לעם; הדאגה לגורל הפיסי של היהודי ולהמשכיות הרוח של האומה היהודית. לגורלם הפיסי של יהדות עיראק ולעתידם הרוחני של יהודי ברית המועצות. כל מפגש יהודי, כל כנס יהודי, כל מחשבה ציבורית יהודית לא הייתה פטורה, במשך כל דברי ימי עמנו, מהדאגה הכפולה הזו לחיי אנשים יהודים ולעתיד היהדות, עתיד העם – ובימינו, כבימי בית ראשון ושני, גם גורל המדינה. בשני נושאים אלה נגזר עלינו, במשך כל הדורות, מאבק. כך היה בעבר, ואני מודה שגם בעתיד הקרוב אני מתקשה לראות סיכוי ל"סקנדינוויזציה", לשווייציזם יהודי.
חושבני לכן כי התשובה היחידה, הבסיסית, שביכולתנו לתת לשאלה "מה יהיה" הינה – "נמשיך להיאבק". נראה לי כי כבעבר כן גם עכשיו, התשובה לשאלת ה"מה יהיה" חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפני קשיים, ביכולתנו להתמודד – יותר מאשר בציפיות לפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיסית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים להשגת "המנוחה והנחלה".
"הפעם אני רוצה לומר כמה הערות על הצד היהודי של הנושא. לא על סירובם הממושך של הערבים להשלים איתנו, אלא משהו על עצמנו"
ובהקשר זה צריך גם להבין את ה"אל תירא עבדי יעקב". ה"אל תירא" אין פירושה אל דאגה. אמירה זו של הבורא לעם היהודי לא באה לתת להם פוליסת ביטוח ולומר: אין לכם ממה לחשוש, תסמכו עליי, קונה שמיים וארץ, שאפתור את בעיותיכם – אלא להיפך. "אל תירא עבדי יעקב" – משמעותה: יעקב, אל תהיה יראן, אל תהיה פחדן. גזור נגזר עליך לחיות במאבק מתמיד וחלילה לך מלהיכשל בפחדנות.
לכם, מפקדים בכירים בצה"ל בוודאי לא יקשה להסביר דבר זה. מלחמה, מאבק, אפשר לעשות גם תוך קשיים ומגבלות – אפשר להילחם גם כאשר חסרים כסף, כוח אדם, אמצעים טכנולוגיים וכו', אבל דבר אחד אי־אפשר לעשות: להילחם כאשר מפחדים. "אל תירא עבדי יעקב" הוא: אל יתקוף אותך הפחד, עבדי יעקב, יען כי נכונה לך מערכה כבדה וממושכת! הצו הזה ניתן לאברהם, העברי הראשון, ליצחק הבא להתנחל בנגב, וליעקב – הוא ישראל.
העם היהודי ניחן בשני אמצעים שאפשרו לו לעמוד במאבקיו הבלתי פוסקים. האחד הוא האמונה. כוונתי איננה לאמונה הדתית דווקא, אלא לאמונה כאנטיתזה לייאוש, לאמונה כגורם אנטיביוטי שהוזרק לרוחה של האומה הישראלית, שנמהל בדמה מיומה הראשון "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי" (יחזקאל טז ו); אמונה בדרכה, בצדקתה, בעתידה. אמונה השומרת ומחסנת בפני נפילת הרוח, אוזלת־יד, חידלון וחוסר מעש.
והשני הוא ה"אל תירא", שהוא הבסיס והתנאי ליכולת לעמוד במאבק ול"כי יכול נוכל לה" – בכל הדורות ובמצבים המשתנים.
דוגמה ליסוד הקבוע במצבים המשתנים הייתה לי בשבוע שעבר במוצב "נוה אור" בעמק בית־שאן. חיטטתי שם בדופן העפר של אחת העמדות לאסוף חרסים מיישוב שהיה במקום זה בתקופה הכנענית, ונתקלתי בשלד של לוחם כשלמראשותיו קערית חרס לאוכל ולצדו – חרב הברונזה שלו. החבר'ה במוצב גילו, כמובן, עניין בכנעני שקדם להם ב־3,500 שנה בהגנה על תל זה. כולם הביעו הערכה ללוחמי יהושע על שבנשק כזה לחמו וכבשו את הארץ. בחרבות ברונזה של שלושים סנטימטר. היה להם דם.
זה נכון, אבל מסתבר כי גם בימים ההם היה צורך מדי פעם לשנן את ה"אל תירא", ויהושע, לאחר שניצח בקרב את חמשת המלכים ולקח בשבי את מלך ירושלים, את מלך חברון, את מלך ירמות, את מלך לכיש ואת מלך עגלון, ראה צורך לאסוף את הסגל הבכיר, את "קציני אנשי המלחמה", ולומר להם "אל תיראו ולא תחתו, חזקו ואמצו" (יהושע י כה)! כי יהושע, שהיה לא רק מצביא, אלא גם מנהיג לעמו, סבור היה כנראה ש"אל תיראו ואל תחתו, חזקו ואמצו" דרוש לבני ישראל בימות שלום כבעיתות מלחמה.
נאום משה דיין במכללה לביטחון לאומי נכלל בספר "נאום לכל עת" בעריכת תמר ברוש, שראה אור ב־1993 בהוצאת ידיעות אחרונות. תודה לד"ר חזי עמיאור מהספרייה הלאומית על הסיוע.
