הדרך לגיל השלישי עוברת בצקצוק נוסטלגי שבא לגמד את הדור הצעיר. נראה שאי אפשר להתקבל למועדון גיל הזהב, או לכל מועדון בוגרים אחר, בלי להוציא קיטור או שניים על הקִדמה והשפעתה השלילית על ילדינו. פעם אמרו "זה נוער זה? זה בררה!", היום אומרים "הילדים של ימינו, במקרה הטוב הם מתקשרים עם חברים דרך פורטנייט. איפה הקלאס והכדורגל?". שניים וחצי דורות אחורה הורים דרשו מילדיהם שיסגרו את הספרים, ויצאו לטבע לפגוש את החיים האמיתיים; היום אנחנו גוערים בילדים שיסגרו את המחשב ויפתחו ספרים. דור הולך ודור בא, וההתנשאות לעולם נשארת.
קריסת כמה מהרשתות החברתיות השבוע נפלה כפרי בשל לידי מחנכים למיניהם – לאו דווקא כאלה שאשכרה מחזיקים תעודת הוראה – והם פתחו בסדרת חינוך נגד התלות ברשתות. כן, אותן רשתות שאפשרו להם להפיץ את דברי התוכחה בפוסטים, בסטטוסים ובתמונות אווירה. אכן, יש הרבה חסרונות למשאבת הזמן הזו, שאחראית על שיעור גבוה מהסחות הדעת של המאה ה־21. אלא שאותה רשת ממש אחראית גם להתייעלות שלנו, ולחיבורים שלא היו נעשים בלעדיה. קבוצות העבודה מייתרות ישיבות אינסופיות ודיונים ממושכים; קבוצות חברים מחיות קשרי נפש שהתמסמסו עם השנים; קבוצות משפחתיות מחזקות קשרים מתרופפים.
אם נפסיק לשקר לעצמנו שבלי הרשת היינו מתאמצים ומקיימים יותר מפגשים משפחתיים ואחרים, נשים לב שדווקא היא הצליחה לאחות ניתוקים. ערכי המשפחה עברו לוואטסאפ, ולא תאמינו – הבמה החדשה העניקה תרומה משמעותית לאיכות החיים. בין תמונת חלות וברכת שבת שלום לבין גיף "יום רביעי שמח לכולם", סבתא מצליחה גם לשמוע מה חדש אצל הנכדים והנינים. היא מתמוגגת מבדיחות פנימיות, ממעבר מתכונים בין־דורי ומאיחוד משפחתי קבוע שלא מחכה למפגש המוני. על הדרך היא שולחת הקלטות שמעירות חצי משפחה לשגר לה לבבות ושאר חיזוקים. שש שעות בלי וואטסאפ, פייסבוק ואינסטגרם גילו לנו שאנחנו מכורים לא רק לתנועת הרשתות, אלא גם לחיבורים חברתיים. שמענו כבר על אסונות הרבה יותר גדולים.
ציפורי טרף
מי שלא קרסה במשבר הדיגיטלי השבוע הייתה רשת הטוויטר – בית הרפש של המתעניינים באקטואליה קולנית. לעיתונאי, לדובר, ליועץ וכמובן לפוליטיקאי המודרני אין דרך להתהלך בזירה הציבורית בלי להפגין שם נוכחות ובלי להתעדכן מה חושבים החשובים. הבעיה היא שהכניסה לרשת הזו נעדרת את תמרור האזהרה המתבקש: "זהירות, כאן רעים". לא, לא רק אלה שאיבדו שם צלם אנוש תרבותי. לא אלה שמתאפיינים בכתיבה אכזרית ומתלהמת. לא רק המקללים והמגדפים. אנחנו. אנחנו נעשים רעים יותר.
זה קרה בעיצומה של מלחמת בני הדודים בערים המעורבות. צה"ל לחם בחזית העזתית במבצע שומר החומות, ובתוך תוכנו התקיימו קרבות רחוב בלי לטרוח ולהוריד גדר אפילו. הדו־קיום השברירי קילף מעליו מסכות, המשטרה נחשפה בחוסר האונים הקיצוני שלה, ודם יהודי שוב התגלה כהפקר. מטבע הדברים הרשת בערה, וגם לי היה מה להגיד. וואו כמה שהיה לי להגיד. על השקר ועל הצביעות ועל הממשלה ועל השמאל. והעליתי אינספור טיעונים צודקים. וואו כמה טיעונים צודקים. אין לכם מושג איזה כיף זה להיות צודקים. ולא היה צריך הרבה: הרי המציאות שיחקה לידינו, לידי הימין. הכול היה שם – ברחובות, בערים. בטיעונים שטוחים של השמאל, שניסה להגדיל את מסת השריר של הלינץ' בבת־ים ולגמד מולו את הלינצ'ים האחרים; בעלילת הדם כאילו יהודים פגעו בילד ערבי ביפו, ובניסיון העיקש להעביר את האשמה במהומות לגרעינים התורניים.
כמו רבים אחרים בימין, לא ויתרתי. אי אפשר היה לוותר. הצדק באמת היה איתנו, ואסור היה לתת לשקר לרחף לבדו באוויר. לא, לא הידרדרתי לקללות המצויות שם ולא לגידופים או לפגיעות אישיות. רק שחיתי לי במים הרדודים של הטוויטר, בשפת הלעג המתנשאת, בעליונות דעתנית. פרופיל המשתמש שלי עדיין נראה כמו פינת ליטוף ביחס לרשת האגרסיבית המדוברת, ואין שם טיעון אחד שחזרתי בי ממנו. אבל השפה שבו. הטונים. הלעג שמאחורי המילים.
ואז נכנסה שבת, שבת של שמחה משפחתית. המכשיר המתחכם כבה, ובכל זאת הדי השיח הצעקני נותרו באוויר. כמו מריבה קולנית שהסתיימה באחת, אבל אבק השרפה של הצרחות עוד נוטף מקירות החדר ומהחפצים. פתאום היה די שקט בשביל לשמוע את המחשבות, לדון עם עצמי על הדברים. לא הייתי צריכה מראה כדי להתיישב לרגע בחדר האירוח ולשאול: מי את? מה נהיה ממך? ככה נכנסים לשבת? ועוד של שמחה משפחתית? ככה מדברים? באמת לא קיללתי. לא ביזיתי. לא טינפתי על אחרים. רק הייתי נורא־נורא צודקת. ומרוב שצדקתי, הרשיתי לעצמי להיות קצת צינית. קצת לעגנית.
ולא שאין דרך לשרוד את טוויטר בשפה מכובדת ובעימות לא אישי. כמה מחבריי הבאמת־טובים־ביותר שוחים שם בלי להיסחף לקרב יריות אווירי. בלי למכור נשמתם ללהקת הציפורים מלאת השטנה. ובכל זאת, בלי להתכוון, כמעט בבלי דעת, בטוויטר אתה מתנהג כטוויטרי.
בעיצומו של אחד הסגרים התקשרו אליי אנשים טובים שביקשו לגייס אותי לפרויקט התו הסגול ברשתות החברתיות. היה זה ניסיון מבית היוצר של השר לשעבר שי פירון לכתוב אמנה חברתית שתשנה את השיח ברשת. כזו שתאפשר לנו להתווכח ולהיות צודקים ועדיין אנושיים. קרוב לשנה אחרי, קשה לומר שהפרויקט הצליח להביא לשינוי חברתי. אנשי הציבור והמדיה הארסיים טרם חתמו על האמנה. אולי לא הצליחו לסמוך על אחרים שיעמדו בדרישות הסעיפים המגבילים. במקום זה הרשת הפכה אלימה יותר, בוטה יותר, ולמרבה הצער הידרדרה להסתה פרועה שלרוב כבר לא טורחת להתחבא מאחורי אנונימיות.
מאז אותה שבת הורדתי את הרגל מדוושת הדלק ואת היד מהמקלדת. לא סגרתי את חשבון הטוויטר שלי, גם לא אסגור. אני מציצה ונפגעת ומשתדלת לא להשיב. כותבת ועונה במינון דל, כזה שלא מושך אליו המוני עוקבים, אבל מאפשר לי לזהות את עצמי גם בשבתות וחגים. זה אולי עושה אותי עיתונאית פחות טובה, אבל זה עושה אותי בנאדם קצת יותר שפוי. אולי גם קצת יותר אנושי. הטוויטר יחכה לתנועת המטוטלת שתביא יום אחד לשיח תרבותי. יש לקוות שנגיע לשם דרך תו סגול כלשהו, ולא דרך אסון או טרגדיה חברתית.
