הדחקת הפלסטינים היא תוכנית העבודה של הממשלה

שר הביטחון בני גנץ הלך לפגוש את נשיא הרשות הפלסטינית אבו־מאזן וחטף ביקורת מלגלגת מראש הממשלה בנט. השרים ניצן הורוביץ ועיסאווי פריג' נסעו בתחילת השבוע לפגישה דומה במוקטעה ברמאללה, וקיבלו הסתייגות משר החוץ יאיר לפיד. בנט מתגאה בכך שאין שום תכלית מדינית בנסיעות האלה, אז השרים יכולים ללכת לאבו־מאזן כי הרי לא יֵצא מזה כלום. זו המדיניות של בנט לפי שעה, וגם של לפיד. אין משא ומתן מדיני וטוב שכך, כי הרי מדובר בממשלה שאין לה שום סיכוי להשיג כברת דרך מול הפלסטינים, אז עדיף פשוט להתעלם, ולקוות לטוב.

ההדחקה היא תוכנית העבודה של הממשלה. בנט נסע לאו"ם, נשא נאום של 40 דקות ולא העלה את הנושא הפלסטיני אפילו במילה. לבנט יש כל מיני תוכניות על עתיד השטחים. כולם זוכרים את תוכנית ההרגעה שיזם, שעיקרה סיפוח שטחי C לישראל, אבל לא היה לו האומץ להציג באו"ם גם את החזון הזה שלו.

התזה של בנט בעניין מקורית, אם כי מופרכת בעליל. ישראל נתפסת לאורך כל ימיה בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, והוא זה שמנציח את תדמיתה של המדינה בעולם. הגיע הזמן לנתק בין שני הדברים ולהציג ישראל אחרת, שונה ומצוינת. בנט בטוח שאם הוא מוציא את הפלסטינים מהנאום שלו, אז הם לא קיימים ולא קשורים יותר בעתיד הגורלי של המדינה שלו.

לפיד שיבח את הנאום הזה של בנט. "כל אחר בוחר את ההדגשים שלו וזה בסדר", אמר השבוע. ראש הממשלה ושר החוץ, האחד בעד סיפוח והחלת ריבונות והשני בעד פתרון שתי המדינות, תקפו בשיחות שונות את אבו־מאזן, שגם הוא נאם באו"ם והציב סוג של אולטימטום לישראל כדי שתיסוג בתוך שנה לקווי 1949. מבחינת בנט מדובר בנאום פתטי. לפיד, המתון בין השניים, לא ילך לדעתי לפגוש את אבו־מאזן בשום מקום ובשום זמן, גם כאשר יהיה ראש הממשלה. גם מבחינתו אבו־מאזן הוא מכחיש שואה, אידאולוג של הסתה ומי שמשלם משכורות למחבלים על פי הקריטריון של רצח יהודים.

בנט ולפיד ממשיכים בעצם את הקו של בנימין נתניהו. שניהם רוצים להחליש את אבו־מאזן כמה שיותר. שניהם לא רוצים להבין שבסוף הדרך הזאת מחכה להם חמאס, הארגון הפופולרי ביותר היום בקרב הפלסטינים. שניהם חושבים שאבו־מאזן יכול לשווק לאורך זמן את חוסר המעש המדיני הזה, שאין בו שום תקווה לא לנו ולא לפלסטינים. שניהם רוצים שהוא יעניק לישראל שיתוף פעולה ביטחוני רק כדי להמשיך להגן על עצמו מפני חמאס. שר הביטחון גנץ וגם שרי מרצ רואים את הדברים אחרת. הם לפחות חושבים על שיח של שלום והסדר מדיני, אפילו שהוא נראה לא מציאותי.

החיים מורכבים. אפשר להשמיץ את אבו־מאזן ובצדק, אבל צריך להביא בחשבון את האלטרנטיבה. חמאס מתחזק יותר ויותר, ועם שותף כזה איש לא רוצה לחיות. החרם שבנט ולפיד מטילים על אבו־מאזן אינו חכם. אין מדינה רצינית שלא שומרת על סוג של דיאלוג עם האויבים הקשים ביותר שלה, כי האינטרס הוא להשאיר ערוץ פתוח ולא לסגור את כל הקווים. ארה"ב מעולם לא ניתקה את הקשר עם קוריאה הצפונית או עם איראן. הנשיא טראמפ נפגש עם קים ג'ונג און, שהוא הדיקטטור האכזרי ביותר שקיים היום.

אפשר להשמיץ את אבו־מאזן ובצדק, אבל צריך להביא בחשבון את האלטרנטיבה. חמאס מתחזק, ועם שותף כזה איש לא רוצה לחיות. החרם על יו"ר הרשות אינו חכם

נתניהו לפחות ניסה

בישראל בונים כנראה על זקנתו של אבו־מאזן, בן ה־85. בצמרת המדינית־ביטחונית מסתכלים כבר על מחליפו הוודאי מאג'ד פרג' (אבו־בשאר), האיש החזק ברשות וראש המודיעין הכללי הפלסטיני. זה לא משנה. אבו־מאזן לא הולך בינתיים לשום מקום, וגם עם המחליפים שלו צריך יהיה להגיע להסדר.

הפרדה בין ישראל לפלסטינים היא אינטרס ישראלי. זה כבר לא יכול לקרות, כנראה, אז צריך לפחות להכין את עצמנו למציאות שבה תהיה כאן מדינה ישראלית־פלסטינית אחת, בלתי נמנעת, ובני השיח שלנו יהיו תמיד המתונים יותר. בנט, לפיד ושרי הימין בממשלה לא רוצים לדבר על העתיד הקשה הזה, אבל זה הכיוון המסתמן.

אפילו בנימין נתניהו הבין בשלב מסוים כי המצב הנוכחי, חסר הפתרון, הוא הרה אסון, ושאם לא יהיה כאן פתרון הפרויקט הציוני בסכנת קיום. תוכנית המאה שקידם עם ממשל טראמפ בתחילת 2020 הייתה בעצם חלוקת הארץ לשתי מדינות, וחלוקת ירושלים לשתי בירות.

נתניהו חשב שהמדינה שהוא מעניק לפלסטינים במסגרת התוכנית היא בסך הכול "ישות מוגבלת ומותנית". הוא האמין שאם הוא מעביר את שכונות הקצה בירושלים, שבהן גרים קרוב ל־150 אלף פלסטינים, הוא לא מחלק את העיר אלא רק מציל אותה ממציאות דו־לאומית. התוכנית נתקעה כי לא היה לה פרטנר בצד הפלסטיני, כמובן, אבל גם בחוגי הימין הישראלי קמה לה התנגדות, למרות הסיפוחים הרחבים שהיא הציעה.

נתניהו לפחות יזם פתרון. בנט ולפיד תקועים, ואפילו מתגאים בכך. הם נוזפים בכל מי שנוסע לרמאללה. הם אפילו לא מנצלים את הקשר הזה לדו־שיח נרחב יותר על העתיד המשותף, כאילו ש־5.5 מיליון פלסטינים לא חיים בתוכנו, בישראל וביו"ש.

בנט, לפיד ושרי הימין בונים רק על התיאום הביטחוני עם מאג'ד פרג' ועם השר חוסיין א־שייח', וזה חשוב, אבל לא מביאים בחשבון את האפשרות שהרשות הפלסטינית המוחלשת הזאת תקרוס פעם לתוך ישראל, ואז נהיה בצרות גדולות ממש.

אבו־מאזן הרי אמר פעם שהוא מוכן ומזומן לתת את המפתחות לאיזה לוטנט, סגן בצה"ל. הוא באמת לא צריך את בנט, את לפיד או את הרמטכ"ל כדי למסור לידיהם את עתידה הדו־לאומי של המדינה. אנחנו רק צריכים לקוות שזה לא יקרה.