הוויכוח בין ראש הממשלה נפתלי בנט לד"ר שרון אלרעי־פרייס, שתפס כותרות זמן מה והגיע אפילו לעצרת האו"ם, העלה שוב לדיון את השימוש במונחים "שלטון הפקידים" ו"דיפ־סטייט". הטענה שנשמעה בהקשר הזה היא שהימין מתנהל בצביעות כאשר הפעם הוא תומך, לפחות בשתיקה, באלרעי־פרייס, בעימות שלה עם ראש הממשלה, ואיננו רואה בה פקידה שצריכה לבטל את דעתה וליישר קו עם מקבלי ההחלטות, נבחרי הציבור.
ההאשמה הזו מבטאת חוסר הבנה מוחלט של הטענה המוכרת בדבר "שלטון הפקידים", שדוברי ימין אכן מרבים להשמיע בשנים האחרונות. האצבע המאשימה בהקשר הזה מופנית לעבר ראש הממשלה הראשון מטעם הימין, מנחם בגין, כמי שייסד את אותו שלטון פקידים, לא בכוונה כמובן, אלא מתוך תמימות וחוסר מודעות לאופי ההתנהלות של השמאל.
בניגוד למקובל למשל בממשל האמריקני, שבו אלפי עובדים בכירים הולכים הביתה כאשר הנשיא מתחלף, מנחם בגין הותיר על כנם את הפקידים שמונו בימי מפא"י והמערך. החלטה זו גזרה עליו ועל המדינה שיתוק בידי השמאל, שסיכל מאז פעמים אינספור את מדיניות הממשלה הנבחרת.
זהו תיאור עובדתי של הדברים כפי שהם. יש כאן בהחלט תסכול ותחושה של חוסר אונים, אך לא התבכיינות. את השלב הזה הימין עבר, וכעת הוא עסוק בניסיון לתקן את הדברים. חלק מתהליך התיקון כולל הדהוד בלתי פוסק של השיתוק שגזרו עלינו אותם פקידים.
הסוגיה של מדיניות הפקידים מול מדיניות השר היא גם שאלה של ענייניות ותוכן. כאשר עמדת הפקיד הגיונית וסבירה, בוודאי ראוי שהשר יקבל אותה. יהיה זה לא נכון ולא חכם לבטל את העמדה המקצועית של אנשי המקצוע. השמעת העמדה הזו וקבלתה אינה הופכה את הפקיד שהציע אותה למי שלוקח חלק ב"שלטון פקידים" במובן השלילי שלו, ואת השר למי שנכנע לשלטון הזה.
הבעיה מתחילה כשהפקידות אינה מקבלת את עמדתו של השר, ומנסה לקדם את עמדתה בדרכי עקיפין עקלקלות וסמויות מן העין. זוהי בדיוק הטענה הגלומה במונח "שלטון הפקידים" – ההבנה כי קיימת קנוניה של פקידים המעוניינים לקדם מדיניות המנוגדת למקבלי ההחלטות. אגב, אף שנהוג לחשוב כי קנוניה זו מתנהלת באופן שמקבלי ההחלטות לא מודעים אליו, זה לא בהכרח נכון. לא פעם פעילות הפקידים ומטרתם הן גלויות למדי.
תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, כפי שעוצב במהלך השנים, הוא הביטוי הברור והמוחצן ביותר לשלטון הפקידים. אף שתפקידו הוא ייעוץ, בעזרת שופטי בג"ץ במהלך השנים הופקד בידיו של היועמ"ש כוח רב שהפך את החלטתו למחייבת לכל דבר, ואת עמדתו לגוברת בכל עת. כך קורה שכאשר ראש ממשלה רוצה לשלוח חיסונים למדינות ידידותיות, היועמ"ש עשוי לאסור עליו לעשות זאת.
בסוגיית החיסונים המאבק הפך לגלוי, אך היו גם מקרים אחרים. מקורב לשר לשעבר אמיר אוחנה טוען כי כאשר ביקש אוחנה כשר משפטים להקים ועדת בדיקה ממשלתית שתבדוק את התנהלותה של המחלקה לחקירת שוטרים, היועמ"ש מנדלבליט הדף את הבקשה בתואנה שלא ניתן להקים ועדה כזו בממשלת מעבר. חוות דעת אחרת, של יועמ"שית משרד המשפטים לאה רקובר, גרסה כי אכן יש קושי בהקמת ועדת חקירה כזו אך הדבר איננו בלתי אפשרי, אולם בישיבת הממשלה שעסקה בנושא, היועמ"ש לא הביא לידיעת השרים את חוות דעתה של רקובר משום שהוא זה שמחליט מעצם מעמדו הבכיר יותר.
שלטון הפקידים מקבל לעיתים חיזוק ממי שהוא מבקש לשלוט בהם – נבחרי הציבור. כך קורה בימים אלו עם הצעת החוק של יו"ר תקווה חדשה גדעון סער, ולפיה חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום, לא יוכל לכהן כראש ממשלה.
זוהי הצעה שמעניקה לפקידים כוח בלתי סביר, ומאפשרת להם להחליט בהינד כתב אישום מי יהיה ראש ממשלה ומי לא, ולנטרל את רצון הבוחר. האם לא ייתכן מצב שבו מוגש כתב אישום נגד פוליטיקאי, ולאחר מכן הוא מנוקה מכל חשד? בוודאי שכן וכבר היו דברים מעולם, כמו במקרים של יעקב נאמן, ראובן ריבלין ואחרים.
לכן, סיטואציה שבה פקיד משפטי יחרוץ גורלות של פוליטיקאים היא בלתי נתפסת. עוד פחות בלתי נתפסת העובדה שסער, מי שאמור להתנגד לשלטון הפקידים בהיותו כביכול חלק מהמחנה הלאומי־ליברלי – מקדם את השלטון הזה במו ידיו.
מתברר שחשוב להקשיב לפקידים ולקבל את דעתם, אך רק כשהימין בשלטון. כשהשמאל בשלטון, מגלים שהפקידים לא לגיטימיים והפוליטיקאים צריכים לשלוט
הציבור יחליט
אלא שבניגוד להתנהלות אופיינית של "שלטון הפקידים", ובשונה ממנדלבליט, ליאת בן־ארי, דינה זילבר ואחרים, שרון אלרעי־פרייס איננה מתנהלת במחשכים. היא מתייצבת מול כל מצלמה רעננה באינספור אולפנים, מגיעה לוועדות בכנסת, ומשנתה ברורה לכל מי שמאזין לה. כולם יודעים מה היא חושבת. ובעיקר, בניגוד ליועמ"ש חוות דעתה אינה מחייבת איש, אבל היא נאבקת כדי להשמיע אותה, ולציבור יש אפשרות להקשיב ולחשוב איזו עמדה מתאימה לנו יותר.
הטיעונים נגד שרון אלרעי־פרייס לא באמת נוגעים לשאלת היותה חלק משלטון הפקידים. הסיפור פה אחר לחלוטין. כזכור, אחרי אותו פרק בתוכנית "עובדה" היו מי שכמעט תבעו למסור את מפתחות משרד האוצר לשאול מרידור וקרן טרנר, רק משום שהיו "אמיצים" להתייצב מול המצלמה המלטפת של אילנה דיין ולבקר את השר הממונה.
מתברר שאכן חשוב מאוד להקשיב לפקידים ודעתם צריכה להתקבל, אבל רק כאשר הימין מצוי בשלטון. אך כאשר השמאל בשלטון, אנו מגלים לפתע שהפקידים לא כאלה לגיטימיים והפוליטיקאים הם שצריכים לשלוט.
במילים פשוטות יותר, התפיסה היא שימנים לא צריכים לשלוט. לשם כך אפשר גם לגנוב מהימין מונחים כמו "שלטון הפקידים" ולעוות את משמעותם. בשביל זה הימין כן טוב.
