תוצאות הבחירות הכלליות שהתקיימו באמצע החודש שעבר בנורווגיה נתנו את האות לפרץ אופטימיות בקרב תומכי הפסקת קידוחי הנפט במדינה הסקנדינבית. גוש השמאל ניצח את הימין אחרי שמונה שנים, והחלום היה ליצור קואליציית שינוי שתתחיל לקחת את נורווגיה לכיוון ירוק יותר. משבר האקלים היה אחד הנושאים העיקריים במערכת הבחירות הסוערת, וניצחון השמאל היה אמירה ברורה לגביו.
לפחות ככה היינו יכולים לחשוב. על אף התדמית הנקייה והצחה שיש למדינה היפהפייה הזו – בעיקר עקב השיעור הגבוה של אנרגיה מתחדשת ברשת החשמל שלה – היא למעשה טובלת בנפט: 40 אחוזים מהיצוא של נורווגיה מבוססים על נפט וגז, ומרבצי הנפט העצומים שלה בים הארקטי הובילו אותה ממעמד של מדינה ענייה אך לפני שישים שנה לאחת המדינות העשירות בעולם.
את הכסף הם שומרים לדורות הבאים בקרן עושר בלתי נתפסת ששווי השקעותיה למעלה מ־1.3 טריליון דולר. 4 מיליון חביות נפט מופקות בכל יום מבארות שבבעלותה, בעיקר בים הארקטי ובים הצפוני, ונורווגיה היא המדינה השלישית בעולם ביצוא נפט: רק רוסיה וערב הסעודית מקדימות אותה.
אז השמאל ניצח כאמור בבחירות, והקודחים בים הארקטי התחילו לשקול הסבה לדיג סלמון, אבל לפני כשבוע הודיעה מפלגת השמאל הסוציאליסטית על נטישת המשא ומתן על הקמת הקואליציה עקב חילוקי דעות הקשורים ברובם לסוגיית הפקת הנפט. מתברר שמפלגת הלייבור, כלומר השמאל המתון, לא הסכימה להרחיק לכת ולהסתכן פוליטית, וסירבה לדרישות הירוקות של הסוציאליסטים. המפלגה תיאלץ כעת לחפש שותפות אחרות להקמת הממשלה.
המתנגדים לקידוחי הנפט בנורווגיה ייאלצו להמתין כנראה עוד שנים רבות עד שמישהו יחליט לעצור את הפקת הנפט, או לפחות לאסור על קידוחים חדשים. מפלגת הירוקים, שסדר היום שלה בתחום הפקת הנפט הוא הקיצוני ביותר, זכתה לשלושה מנדטים בלבד מתוך 169 המנדטים בסטורטינג הנורווגי, והיא נחשבת לזניחה. עד 2013 היא לא הצליחה להכניס אף נציג לפרלמנט באוסלו. הפעם הסקרים ניבאו לה שמונה מנדטים ואף יותר, אבל בסופו של יום התברר שכשהאזרח הנורווגי עומד מאחורי הפרגוד הוא מאזין לקול ההיגיון הפרטי והלאומי שלו, ופחות לרחשי הלב הירוקים הגלובליים.
אם לא הפוליטיקאים, אולי בית המשפט הנורווגי יכריח את הממשלה לעשות משהו ירוק? לא ממש: בית המשפט העליון באוסלו דחה בסוף 2020 את עתירת גרינפיס וקבוצות נוער אקלימיסטיות שדרשו להפסיק את הנפקת הרישיונות לקידוחי נפט בצפון הים הארקטי, בטענה ל"פגיעה בזכותם של בני האדם לסביבה בריאה". שתי ערכאות נמוכות יותר החליטו לדחות את העתירה, ובית המשפט העליון סמך את ידו על ההחלטה, הותיר על כנה את הפקת הנפט ואף אישר להרחיב אותה לאזורים בתוליים.
אם לסכם, נורווגיה מצליחה לטפח תדמית של מדינה ירוקה וסביבתנית, אבל בפועל לא מסכימה להזניח את הנכסים – בעיקר קידוחי נפט אדירים – שהופכים אותה למעצמה כלכלית.
למדינת ישראל אין שדות נפט בים הארקטי, ועם כל הכבוד לגז בים התיכון, אנחנו לא מתקרבים לעושר הנורווגי האגדי. אבל גם לנו יש נכסים, ויש מי שמעוניין לקחת אותם מאיתנו כי מבחינתו החזקתנו בהם אינה מוסרית. יהודה, שומרון וירושלים המאוחדת הם מאגרי הנפט שלנו. הם השורש, הבסיס, הסיבה להיותנו כאן. האמת היא שההשוואה הזו עושה עוול עם הנכסים האסטרטגיים הישראלים והיהודיים, שקיימים אלפי שנים, לעומת שדות נפט שהתגלו אך לפני כמה עשורים.
ברור שהדברים שונים, אבל יש גם הרבה דמיון. ישראל צריכה ללמוד מנורווגיה כיצד מנהלים נכסים חשובים שנותנים לך יתרון על פני מדינות אחרות והופכים אותך למדינה חזקה שיכולה להתמודד לאורך זמן עם משברים.
רוב תושבי נורווגיה מביטים בקרן העושר המנופחת שלהם, שמקורה בנפט, ודוחים בבוז כל ניסיון של האו"ם, הירוקים או שכנתם השוודית הצעירה גרטה טונברי לשנות את אורח חייהם ולהפסיק את קידוחי הנפט. הם עושים זאת בחוכמה ובתחכום, ומשדרים לעולם שדרים ירוקים למכביר בעוד ידיהם נפט מלאו. הם לא מתכוונים להפסיק לעשות את זה.
מדינת ישראל חייבת להפסיק להתנצל על הנכסים שבידיה. לעומת הנפט, שאולי באמת מזיק לסביבה כטענת הירוקים, הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון היא המצב הצודק, הראוי והנכון מכל בחינה. אין ניסיון להתעלם מנוכחותם של הפלסטינים באזור. גם הנורווגים לא מתעלמים מהבעיה שיוצרת הפקת הנפט. לכן אנחנו צריכים לעשות מה שהם עושים: להביע אמפתיה, לגלות עניין, לעשות מה שאפשר במסגרת ההיגיון כדי ליצור חיים סבירים במצב הנתון; אבל הבסיס, וכמו בנורווגיה גם השורה התחתונה, חייבים להיות חד־משמעיים (לפחות אם אתה רוצה רוב בפרלמנט). הנפט הוא משאב שאנחנו לא מתכוונים לוותר עליו, ובתרגום לישראלית מדוברת: שטחי יו"ש נותרים בשליטה ישראלית מלאה ויחידה, נקודה.
באחד העימותים שנערכו לפני הבחירות בנורווגיה נשאל מועמד המפלגה השמרנית מתי תסכים מפלגתו להפסיק את קידוחי הנפט. תשובתו הייתה: "בערך בעוד 300 שנה". הגיע הזמן שזו תהיה התשובה הרשמית שלנו לשאלה "מתי תסכימו להקמת מדינה פלסטינית". בעצם, בהתחשב בהיסטוריה שלנו, הארוכה הרבה יותר מתולדות הנפט הנורווגי, יהיה הוגן יותר להאריך את התקופה ל־3,000 שנה.
