תזכיר החוק שפרסם השבוע שר המשפטים גדעון סער, להגבלת כהונת ראש ממשלה לשמונה שנים, מעלה שורה של תהיות. לפי התזכיר, אדם אחד לא יוכל לכהן כראש הממשלה לתקופה של יותר משמונה שנים, בין שהן רצופות ובין שלא. וכך, יום למחרת סיום שמונה שנות הכהונה, כהונתו של ראש הממשלה פוקעת והממשלה נופלת. לא מוזר?
הנוסח הנוכחי של ההצעה לא יחסום את דרכו של ראש הממשלה נתניהו חזרה לבלפור. אך לכול ברור שהרוח הרעה של ההתנגדות לראש הממשלה בנימין נתניהו, המחזיק בשיא משך כהונת ראשי הממשלה בישראל, שורה על החוק. לא צריך להיות פרופסור למדע המדינה, וגם לא מומחה למשפט חוקתי, כדי להבחין שההצעה של סער אינה משתלבת כיאות בשיטת הממשל הישראלית הנהוגה כעת. ראשית, הבחירות בישראל אינן אישיות. מאז 2003, אזרחי ישראל שוב אינם בוחרים ראש ממשלה אלא מפלגה, לא אדם אלא דרך. הרכבת הממשלה מוטלת על חבר כנסת שמסוגל לכאורה להרכיב ממשלה. על כן אין כל היגיון בכך שהממשלה לא תורכב רק מפני שחבר הכנסת היחיד שמסוגל להרכיב ממשלה כבר כיהן בתפקיד שמונה שנים.
זאת ועוד, ההצעה שהניח סער נוקבת בתקופת כהונה קצובה של שמונה שנים, אף שגם להלכה, כהונת הכנסת במדינת ישראל אינה נמשכת בהכרח ארבע שנים. כך למשל, אם נערכות בחירות מסיבה כלשהי בראשית חודש כסלו, בשלהי נובמבר, תכהן הכנסת כמעט חמש שנים – וגם להפך, הכנסת יכולה להתפזר גם אחרי חודשים ספורים מעת שנבחרה, ודאי לאחר שנתיים או שלוש בלבד. כהונה של שמונה שנים בדיוק בראשות הממשלה תביא כמעט בהכרח לפירוק מיותר של הממשלה באמצע הכהונה, גם בקדנציה מוצלחת במיוחד. ההערכה שמפלגת השלטון תצליח להרכיב מיד ממשלה חדשה בראשות חבר כנסת אחר אינה תואמת את המציאות הפוליטית הישראלית כיום.
מנגד, הצעת סער אינה מונעת מראש הממשלה הוותיק להמשיך לעמוד בראש מפלגת השלטון, לכהן בכנסת ואף בממשלה, ולנהל את המדינה באמצעות מועמד בובה, בלי לעמוד רשמית בראש הממשלה. אם התרחיש הזה נשמע לכם דמיוני אתם מוזמנים להיזכר בחוק הגבלת הכהונות הרוסי, שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין עקף אותו בדרך זו לפני שביטל אותו לחלוטין. מעבר לכך, גם סער יודע שלחוק שהוא מציע יש משמעות הצהרתית בלבד. אם חוק ממשלת החילופים חוקק בשלוש קריאות בפרק הזמן שבין הבחירות להקמת הממשלה – גם את החוק החדש אפשר פשוט לבטל באותו פרק זמן.
ברור שזהו חוק מיותר, שכל כולו תולדה של טראומת נתניהו. על מהלכים כאלה כבר אמרו חז"ל שכמו האהבה, גם השנאה מקלקלת את השורה.
חמורו של משיח
כמה סקרי מנדטים פורסמו השבוע בכלי התקשורת, ולכולם שורה תחתונה אחת: נפתלי בנט לא ממריא. ראש הממשלה, שהגיע לכיסאו כשהוא נשען על סיעה בת שישה חברים בלבד, לא הצליח לגרום לציבור הישראלי, בימין או בשמאל, לראות בו מנהיג בסדר גודל לאומי. כשלושה חודשים וחצי לאחר הקמת הממשלה, הישראלים אולי התחילו להתרגל לצירוף המילים "ראש הממשלה נפתלי בנט", אבל ממש לא מתלהבים ממנו. בימין, איש מלבד קומץ תומכיו הנאמנים אינו מתכוון לסלוח ליו"ר ימינה על הבגידה במחנה, ואיננו קונה את תזת "עשר מעלות ימינה". זה לא מפתיע לנוכח העובדה שגם בנט כבר איננו מאמין בתזה הזו, כפי שהודה בשבוע שעבר.
בשמאל, לעומת זאת, שמחים שבנט הקים ממשלה בראשותו תוך שהוא מוליך שולל רבים מבוחריו. אך השמחה במעשה התרמית שאפשר את הקמת הממשלה אינה גורמת להם להעריך יותר את האיש שמאחורי התרמית. בנט, מבחינתם, הוא מעין חמורו של משיח, האדם שפינה על גבו את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו מבלפור. אילו עלה בידם, מנהיגי השמאל היו שמחים להיפטר מהחטוטרת הזו כבר כעת. הם לא עושים זאת רק מחשש שנתניהו, שממשיך להוביל בסקרים את המחנה הלאומי, ימצא במצב כזה את דרכו בחזרה לבית ראש הממשלה.
בנט הוא ראש ממשלה שנושא על גבו תאריך תפוגה. בשלהי קיץ 2023, בעוד מעט פחות משנתיים, כהונתו תסתיים. סופה יגיע גם אם עד אז הוא יהיה ראש ממשלה מצטיין, וכנראה שהוא לא, משום שאיש במערכת הפוליטית אינו לוקח אותו ברצינות, ואפילו בתוך ממשלתו שריו לא חשים מחויבות לסור למשמעתו. כעת מתברר שגם הבוחרים מבינים זאת, ואינם רואים בבנט מועמד עתידי לראשות הממשלה. לבנט אין כל עתיד פוליטי מחוץ לחיקו החמים של המחנה הלאומי, אלא שכלל לא בטוח שהמחנה הזה מוכן לקבל את בנט בחזרה לזרועותיו. ספק אם ראש הממשלה ומקורביו מבינים את עוצמת תחושת הבגידה שחשים מי שהיו עד לאחרונה אוהדיו ואוהביו הנאמנים ביותר.
גם אם בנט איחר את המועד לשוב לחיק המחנה הלאומי, ייתכן שלאנשיו עוד לא מאוחר. שקד, כהנא, אורבך וסילמן עוד יכולים להפיל את הממשלה הרעה הזו ולשוב לביתם הטבעי והנכון במחנה הימין.
היכונו לעסקת שליט 2
עשר שנים חלפו מאז מימשה ישראל את עסקת שליט. למעלה מאלף אסירים פלסטינים, כמחציתם מחבלים ורוצחים, שוחררו תמורת חייל חטוף אחד, גלעד שליט. כבר בזמן אמת היה ברור לכל המעורבים שלעסקה יהיו השלכות ביטחוניות חמורות. עליית המדרגה במחיר שמשלמת מדינת ישראל ברצותה לא להפקיר חייל, יוצרת תמריץ עצום להשקיע בחטיפת חיילים. כך, באופן אבסורדי, ככל שהמחיר שמשלמת ישראל על החזרת חייל חטוף עולה, כך גם עולה הסיכוי שלא יהיה זה החטוף האחרון. חכמינו זכרם לברכה הבינו את הדילמה הזו, וקבעו ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם". מדינת ישראל המודרנית לא הצליחה בעשורים האחרונים לאמץ את הכלל הזה.
ערב עסקת שליט תפסה המחאה הציבורית לשחרורו את הכותרות ואת אהדת התקשורת, ודעת הקהל נטתה באופן מובהק לטובת העסקה. מיד עם השלמתה, כשהתבהר מחירה המלא, השתנתה גם דעת הקהל. ההבנה שאי אפשר להמשיך במסלול של שחרורי מחבלים המוניים תמורת חטופים, החלה לחלחל. אך, כנראה, לא למשך זמן רב.
עוד לפני עסקת שליט, מיד לאחר עסקת רגב, גולדווסר וטננבאום, מינה שר הביטחון דאז אהוד ברק ועדה בראשותו של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר מאיר שמגר, לצורך קביעת קווים מנחים לעסקאות שבויים, כאלו שיביאו לירידה דרסטית במחיר שמשלמת ישראל תמורת השבת חייליה ואזרחיה המוחזקים בשבי. מאחר שבזמן מינוי הוועדה גלעד שליט היה כבר בשבי, נקבע שהמסקנות יוגשו רק לאחר שובו ארצה, וכך אכן קרה. מסקנות ועדת שמגר הוצגו לדרג המדיני, אך נותרו חסויות באופן רשמי. אם לשפוט לפי הפרטים שפורסמו בתקשורת מתוך הדו"ח, ממשלות ישראל מאז ועד היום הותירו את המסקנות על המדף.
ההמלצות הארגוניות שאומצו באופן רשמי, בין השאר בעניין הגורמים שיטפלו במשא ומתן לעסקאות כאלו, נותרו אות מתה. נושא השבויים והנעדרים נמצא גם היום בשליטת ראש הממשלה. גם ההמלצה על חיץ בין הדרג המדיני ובין המשפחות לא יושמה, על אף הלקחים הברורים מהעסקאות הקודמות.
והעיקר, כל ממשלות ישראל מאז פרסום המלצות ועדת שמגר סירבו להצהיר פומבית כי יגבילו את מספר המחבלים שישוחררו תמורת כל חייל או אזרח חי, ואף נמנעו מלהצהיר שלא ישוחררו מחבלים חיים תמורת גופות. לכן גם היום ברור לחמאס שהוא יכול לדרוש לשחרר כאלף אסירים תמורת גופותיהם של שני חיילים, וגם לקבל לפחות חלק מהם.
השופט המנוח שמגר ביקש אומנם להשאיר את מסקנות הוועדה בראשותו חסויות. אף ש"מצווה לקיים דברי המת", במקרה הזה ראוי לחרוג מכך. במציאות הישראלית, ללא פרסום רשמי של עיקרי ההמלצות הן יישארו חסרות משמעות. עסקאות שליט נוספות בדרך.
